איך קבוצת יחסים בין אישיים הצילה את חיי והפכה אותי מאדם ביישן לפנתר מסיבות

בחורה בקבוצה - מה היא גורמת לך להרגיש?

האמת היא שלא. לא באמת. זה לא מה שקרה.

אבל קבוצת יחסים בין אישיים כן טומנת בחובה יתרונות מעניינים לסובלים מחרדה חברתית.

הגעתי לקבוצה כזאת, אני כבר לא זוכר בדיוק למה. אם אהיה כנה עם עצמי אולי חשבתי שאמצא שם אהבה. כל כך בודד וזקוק למגע אנושי הייתי שזה נראה לי פתרון אפשרי. פנטזתי שהאחת שחיכיתי לה מחכה לי שם. אבל גם הייתי צריך לשקר קצת לעצמי כדי לשמור על הכבוד - אז אמרתי "זה טיפול", וכשנאמר לי שמנחת הקבוצה אינה פסיכולוגית נעצבתי. אבל כבר עשיתי את הטלפון ולא ידעתי להגיד לא אז מצאתי את עצמי בשיחת הכרות - נעלב מכך שלמעשה בוחנים אותי - בודקים את התאמתי לקבוצה. התעצבנתי וסתמתי. כרגיל.

חודש מאוחר יותר התייצבתי בקבוצה. ששה חברים היו בקבוצה ובהם בחורה אחת יפה שהפחידה אותי אז לא דיברתי אתה. האמת היא שלא דיברתי בכלל. הקשבתי מפוחד וסובל ולא הבנתי למה אני עושה את זה לעצמי. השתיקות של הקבוצה הכאיבו לי והשיחות נראו מאולצות ונוקשות. חשבתי כל הזמן לעזוב. אבל לא עזבתי, כי לא היה לי נעים וגם כי אחרי תקופה התחלתי להבין משהו: הנה אנשים שמדברים באמת - שמדברים ללא מסכות - שמביעים כאב וצער וחיבה. הנה אמיר שמבוגר ממני בעשר שנים שמדבר בכנות על נישואיו המתפרקים ועל כך שהוא מרגיש קרוב אלי שאני מעורר בו חיבה. והנה סוכן הביטוח הנפוח שהגיע ונפלט לאחר שתי פגישות כשהקבוצה הסבירה לו עד כמה הוא יהיר - עד כמה הוא מעורר דחייה. אני מניח שזו לא הייתה חוויה טובה עבורו. ואני שתקתי. שתקתי תקופה ארוכה והם הביעו עניין בהתחלה ואחר כך כעסו ואחר כך התייאשו ואיבדו עניין - חלקם. לא כולם. "אתה נראה כמו מישהו שיש לו מה לומר" אמרה לי אחת המשתתפות. "החוסר ביטחון שלך מעצבן אותי" אמרה אחרת. ואמיר הזדהה איתי - פעם הייתי כמוהו. והבחורה היפה הייתה יפה ועצובה ועם מצבי רוח משתנים. היופי לא עזר לה בכלל. בשום דבר זה לא עזר לחיים הדפוקים שלה עם החבר הדפוק שלה שהייתה נפרדת ממנו כל שבועיים ואז חוזרת. אז התחלתי לומר קצת דברים בכוח. בהתחלה מגמגם ואחר כך יותר בביטחון ולמדתי על אנשים ולמדתי לדבר ולהגיד את מה שאני חושב ומרגיש ולמדתי מהם על עצמי ולפעמים הם עודדו אותי. וכל הזמן שאלתי את עצמי - האם זה אמתי? האם לאנשים האלה אכפת ממני? איך אני יכול לתת את הנפש שלי למי שלא אוהב אותי? ובסוף גם העזתי לשאול אותם והבנתי כמה השאלות האלו תמיד נמצאות אצלי בכל מקום. שזה קשור לפחד שלי להתחייב. שאני זה שנזהר מלהקשר והאחרים מרגישים את זה אז הם לא נקשרים אלי...

לדבר. להרגיש. להבין. להתפתח. זה מה שקיבלתי מהקבוצה. אבל האם זה עזר לי עם העניין של החרדה החברתית? עזר אבל בצורה קצת משונה ולא ישירה.

אנשים הסובלים מחרדה חברתית, סובלים בקבוצת יחסים בין אישיים. ממה הם סובלים? הם סובלים מחרדה חברתית. כי זוהי החשיפה האולטימטיבית - חשיפה אישית ורגשית - להגיד מה שאתה חושב - להראות מי אתה -לשמוע מה אחרים חושבים עליך. אם יש גיהנום - זהו הגיהנום של הסובלים מחרדה חברתית. אבל חרב שחושלה בלהבות השאול אינה ככל החרבות - והשהות בקבוצה חישלה אותי ועיבתה את עורי ועידנה את שמיעתי. לאחר הקבוצה אני מעז יותר אני מגיע עמוק יותר. אבל לא, אני לא פנתר מסיבות.

לקריאה נוספת:

מהי קבוצת יחסים בין אישיים - הגדרה של קבוצת יחסים בין אישיים 

איך קבוצת יחסים בין אישיים מסייעת להתגברות על חרדה חברתית 

בשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי. להיות נורמלי זה להימצא בין הדומים לי

בכתבה על אוטיסטים בתפקוד גבוה זה מה שקראתי מפי אחת המרואיינות: "להיות נורמלי זה להימצא בין הדומים לי". היא התכוונה בין חבריה האוטיסטים. אוטיסט אחר אמר: "הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי". בעוד שאנחנו "הנורמליים" מנסים ללמד אותם להיות כמונו - הם בעצם כלל לא רוצים בכך.

הורים לילדים חרשים שהם עצמם חרשים פעמים רבות מסרבים לנתח את ילדיהם ולהתקין בם שתל שמיעה: הם מפחדים שאם יתקינו את השתל הילדים ינודו מקהילת החרשים - מבחינתם הסירוב הזה לא משאיר את ילדם נכה ופגום - אלא מונע מהם להיות זרים בביתם.

גם קהילות אחרות כמו קהילת החרדה החברתית או קהילת הרגישים מאוד לא שונות. גם שם נמצא אמירות כמו: "רק אתכם אני מרגיש נורמלי". ונמצא את מי שיזהה חרדה חברתית או רגישות יתר כיתרון שלא ירצה לוותר עליו

הרצון בשייכות הוא רב עצמה וכללי. הקבוצה עוטפת את הפרט בשכבת הגנה. לחצים חיצוניים מתגמדים כשאתה חלק מהקבוצה שלך. פרט שיוצא מהקבוצה ומנסה להתערות בעולם החיצון עם הזרים חשוף ללחצים שלא הכיר קודם - אלו הלחצים שכל מי שחווה הגירה מכיר אותם ולא בכדי קהילות מהגרים נוטות להתכנס בתוך עצמן.

ואני חושב שאולי חרדה חברתית היא פגם ביכולת לחוש שייכות. שנים אתה נע לבדך: גר בארץ נכרייה. בכל מקום חיץ של חרדה עומד בינך לבין העולם. קיר דק של זכוכית. בועה שעוטפת אותך. וכמו מהגר עליך להקשיב חזק יותר - לתרגם לעצמך חזרה לשפה שלך כשאתה שומע ואל השפה שלהם כשאתה מדבר.

כשהייתי נער רשמתי ביומני: אין אנחנו - רק אני. ביטוי לתחושה הברורה שלי שאין קיום לקבוצה. בראשית ימי התבגרותי הצטרפתי לתנועת הצופים - אני זוכר שהיו נהוגים שם דיונים בנושאים שונים - וטכניקה מסוימת הייתה שגורה אצל המדריכים: הם היו מבקשים את החניכים להתחלק לקבוצות על פי הדעות השונות ביחס לנושאים שעלו: קבוצות של חמישה, קבוצות של ארבעה לפעמים אפילו זוגות. אבל אני, פעמים רבות מצאתי את עצמי בודד בקבוצת היחיד. זה היה חסר תוחלת. האם אז זה התחיל? כשההתנגדות המובנה שבי דחקה אותי החוצה מכל שייכות - החוצה מהגנת השבט? לא פלא שהרגשתי חשוף וחסר ביטחון - נמלה עצובה מחוץ לקן. לא נשארתי שם זמן רב. הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי.

לקריאה נוספת:
יוצאים מגדרם