כל פעם אנחנו נתקלים בכך מחדש: חבר לעבודה עוזב וכולם מתכנסים לאירוע פרידה מאולתר. המנהל מברך: "מקצוען אמתי, תרמת רבות ומעבר לכך גם חבר ואדם טוב" ובלה בלה בלה בלה. לפעמים איזו אנקדוטה, מתנה מהחברים ועוגת השוקולד. עומדים, צוחקים, מקשקשים. אבל אתה עומד בצד נבוך - לא מוצא את עצמך - עם מי לדבר? - למי לפנות. הכאב המוכר עולה בך - "מה להגיד", "אין לי פה חברים". אתה אוסף את פרוסת העוגה ובורח חזרה לעמדת העבודה. לפעמים, אתה חוזה את הסיטואציה הזאת מראש ומוותר על המסיבה - מנדה את עצמך מהעדר ואחר כך מתפלא מדוע אינך אחד מהחבר'ה.
אל תחששו לחזור אל אותו הסיפור עם שני אנשים שונים - זה טבעי ונורמלי
שתיקות מביכות? אל תיקחו עליהן אחריות - זאת אחריות של שני הצדדים
גישה חיובית - מכירים את המושג נבואה שמגשימה את עצמה? הגישה אתה אתם מגיעים לאירוע נוטה לממש את עצמה - הגיעו בגישה מבודחת וחיובית והסיכויים שלכם ליהנות מהאירוע יגדלו.
גם אם אתם אינכם משוחחים עם אף אחד - זה בסדר - אל תלקו את עצמכם על כך - אינכם חייבים דבר לאיש
זה small talk - אתם לא צריכים להבריק ואף אחד לא בוחן אתכם
מירי היא אישה טובה. באמת. אחות בבית חולים. לא מדברת הרבה. לרוב שותקת. הרבה מחייכת. אני מכירה אותה כבר הרבה שנים. הילדים שלנו היו בגן ביחד. יש לה חיוך יפה והיא תמיד מוכנה לעזור אבל כשאני מתקשרת אליה הביתה אני מעדיפה שבעלה גד יענה - אתו אפשר לדבר - אתו השיחה מתגלגלת. איתה יש בעיה. אני שואלת "מה נשמע?" היא אומרת: "בסדר" ואז דממה. ואז אני מתאמצת ואומרת - והילדים מה איתם? איך עידו בצבא? והיא אומרת - נהנה מאוד - טוב לו. תשובות לקוניות . קצרות. אז כשאני מתקשרת להזמין אותם לטיול ביום שבת בחורף, עדיף לי שגד יענה כי הוא לא יפחד ממני - הוא לא יפחד להגיד לי: טוב שהתקשרת בדיוק חשבתי עלייך -מתי אנחנו נפגשים? ואני אחייך מהצד השני. ואשאל על הבן עידו ולא סתם כי לא נעים לי - כי אני באמת רוצה לדעת והוא יספר לי. אז מירי בחורה נחמדה אבל משניהם אני מעדיפה את גד. אם גד ימות, אני לא חושבת שאתקשר יותר, אולי קצת בהתחלה - אבל למי בעצם יש כוח למירי.
דורית (מתוך: סיפורים על אנשים ששכחו לחיות)
--
כשאתה מדבר אתה חושף את עצמך לסכנה שמישהו לא יאהב את מה שאמרת. בתור מי שמסוקרן מחייהם של אחרים יצא לי מספר פעמים לקרוא בבלוגים של חברים שאני מכיר גם מהחיים האמתיים. כמו אחרים אני גם קורא בעיון סטטוסים של חברים בפייסבוק. לפעמים אתה מגלה צדדים חדשים של אדם שהיכרת. לפעמים אתה לומד שבעצם אינך מחבב את האדם שהיה חבר שלך - לא אותו ולא את הדעות שלו. להביע דיעה זו הסתכנות. הסתכנות בכך שלא יאהבו אותך.
אבל גם השקט הוא סכנה. סכנה שלא יראו אותך - גם אז לא יאהבו אותך - אבל אז גם לא ידעו מי אתה. על הקבר שלך מה יאמרו? הוא היה אדם נחמד ולא ידעו מה להוסיף. חייבים להסתכן. חייבים להשפיע. חייבים לצלק את האחרים.
ברנה בראון אומרת שהבסיס שלנו כבני אדם הוא כזה שגורם לנו לייחס חשיבות עליונה לקשרים שלנו עם אחרים. הקשרים האלו הם משמעות החיים באופן ביולוגי - כך אנחנו מחווטים. ברנה בראון מזהה בושה (shame) כפחד מפני ניתוק של קשרים האלו - האם יש בי משהו שאם אחרים ידעו אותו או יבחינו בו הם לא ירצו להיות איתי בקשר, האם אני מספיק טוב כדי שאחרים ירצו להיות איתי בקשר? (שימו לב לכמה האבחנה הזאת קשורה לחרדה חברתית). על פי בראון, מי שלא מכיר את תחושת הבושה הזו משולל גם את היכולת לקשר או לאמפתיה בכלל.
כדי שתקשורת משמעותית תקרה אנחנו מוכרחים לחשוף את עצמנו ולהראות את עצמנו לעולם כפי שאנחנו - זהו מצב פגיע במיוחד שמחזיר אותנו לנושא הבושה - אם יראו אותנו כפי שאנחנו האם יאהבו אותנו - האם עדיין ירצו בנו? האם אנחנו ראויים לקשר?
מסתבר שהדבר שמונע מאיתנו לייצר קשרים משמעותיים הוא הבושה - הפחד להיחשף - הפחד שלא יאהבו אותנו. אנשים שמאמינים שהם ראויים לאהבה ולחיבה - משיגים אותה - בעיקר משום שאינם פוחדים להיות פגיעים ולהיחשף.
אנשים שלמים אינם מפחדים לגלות את עצמיותם האותנטית לאחרים ביחד עם הפגמים והכשלונות שלהם. אנשים שלמים מבינים את ההכרח שבפגיעות על מנת ליצור תקשורת אמתית - הם יהיו אלו שמוכנים לומר ראשונים: אני אוהב אותך. הם יהיו מוכנים לנסות ולהסתכן בכישלון.
פגיעות היא המקור לפחד ואשמה אך היא גם המקור לקשר, שמחה, אהבה ויצירתיות
הנה מה שלמדתי:
כדי לחיות את החיים במלואם אנחנו מוכרחים לקחת סיכונים רגשיים.
להגיד אני אוהב, להודות בחולשות
פגיעות היא הזדמנות להיות אדם שלם בתנאי שמתגברים על הנמנעות. בתנאי שמפסיקים לשקול שיקולים. מסתכנים תוך ידיעה שכישלון אפשרי. מוותרים על שליטה.
כשאנחנו מרשים לעצמנו להיפתח לזולת אנחנו חיים כאדם אותנטי והקשרים שלנו נעשים משמעותיים יותר
כשאני אפסיק לפחד לומר: "אני אוהב", "אני רוצה בקרבתך" כשאוכל לוותר על שליטה ולהסתכן בכישלון - החיים שלי יהיו שלמים יותר - נכונים יותר - מספקים יותר.
הרעיונות האלו אינם חדשים, ברנה בראון בעיקר מוסיפה להם חיזוק מדעי. הרעיונות האלו משתלבים יפה עם עקרונות הקבוצה שלנו "מים שקטים" - תמיד הקדשנו חלק מהקבוצה לשיחה אמתית - שיחה גלוית לב. אמרנו שהחשיפה צריכה להיות גם אישית ורגשית כי זה הבסיס לקשר בין בני אדם. אמרנו שעם חרדה חברתית הרבה פעמים אתה עוסק בהסתרה של מי שאתה כי אתה מפחד שאם יגלו אולי לא ירצו אותך, רצינו להרשות לעצמנו להיכנס למצב פגיע כדי לקדם את היכולת שלנו ליצור קשר. רצינו ללמוד להתגבר על הנטייה שלנו להתחבא. רצינו למצוא מקום מקבל ואוהב שיחבק את פגיעותינו.
הרצאתה של בראון פקחה את עיני לאמת חשובה שחשוב להגיד אותה - כולם מפחדים. אף אחד לא רוצה להיפגע. בכולנו (עם או בלי חרדה חברתית) מידה של בושה ורצון שיאהבו אותנו והמסר שלה הוא מסר אוניברסלי: אנחנו חייבים לעצמנו למצוא את האומץ להיחשף, להיות אותנטיים, כדי לחיות חיים שלמים ואמתיים.
