ספונטניות

אני קורא על האדם הספונטני בספרו של ג'ונתן פוקס (acts of service) מייסד שיטת תאטרון הפלייבק ומקנא. ג'ונתן מזהה ארבעה סימנים שמגדירים ספונטניות והראשון בהם הוא חיוניות (vitality): "אדם חיוני הוא אדם שחי ללא עכבות וללא מעצורים. אדם חיוני מסוגל לבטא את עצמו בצורה ישירה ומעביר תחושה של חיות, הוא נע, הוא צוחק, הוא מפתיע הוא זוהר."

אני קורא ואומר לעצמי: כזה הייתי רוצה להיות

שלושת הסימנים הנוספים לספונטניות הם: שייכות (appropriateness), אינטואיטיביות,  ונכונות לשינוי (readiness for change)

שייכות (appropriateness) - הפעולה הנכונה בזמן הנכון - הפעולה הנכונה היא מושג קשה להשגה - הכוונה היא להתמסר לרגע - להיות ברגע - כמו שמנסחים זאת חכמי הזן: לאכול כשאתה אוכל, לישון כשאתה ישן. אנחנו - אפילו כשאנחנו מחרבנים - אנחנו קוראים כתבה בעיתון. האדם הספונטני לא היה עושה זאת. הוא היה מחרבן. מורנו, אבי הפסיכודרמה, שראה בספונטניות מושג מפתח בשיטת הטיפול שלו הגדיר ספונטניות כ"יכולת לבצע משימה ידועה בדרך חדשה או לבצע משימה חדשה בצורה נכונה".

אינטואיטיביות - תגובה שנראית בלתי צפויה אך מובנת מאליה - תגובה של מי שמחובר לדמיון ולתחושותיו האישיות ולרשותו קשר רחבה של אפשרויות ביטוי

נכונות לשינוי (readiness for change) - לקבל את חוסר הסדירות של החיים ולהגיב בצורה דינמית. לקבל את העובדה שאין לדעת את שצופן העתיד ולשמוח בכך - לראות בעתיד הרפתקה ולקבל את פניה בהתלהבות.

מיהיי ציקסנטהיי ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית - זרם בפסיכולוגיה המתמקד במה שגורם לנו לאושר (בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית שמתמקדת בפתולוגיה ובסבל) - מדבר על חווית זרימה - "מצב שבו אנשים שקועים כל-כך בפעילות עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם; החוויה עצמה מהנה כל-כך עד שימשיכו בה אפילו במחיר כבד, לשם העשייה בלבד" - חווית הזרימה היא חוויה של ספונטניות - היא מוכרת לכל מי ששקוע ביצירה - מתענג עליה ושוכח לרגע מעתיד ומעבר - זוהי חוויה חזקה של משמעות. היא מוכרת ליוצרים - אבל גם לכל אדם. ציקסנטהיי אומר אנשים הם מאושרים במידה הרבה ביותר כאשר הם במצב "זרימה".

תאטרון פלייבק, זן, פסיכולוגיה חיובית, פסיכודרמה - שיטות רבות אבל כולן נראה שכולן משתוקקות בצורה זו או אחרת לאותה חוויה חמקמקה של ספונטניות, מאמינות שהיא המפתח לחיים אותנטיים וטובים יותר ומתייחסות אליה כאל אידיאל שראוי לשאוף אליו.

קשה להגדיר ספונטניות, אין תרגום ראוי לשמו של המושג לעברית, במילון ההגדרה היא על דרך השלילה: ללא תכנון מראש. אולי לחיות בהווה? התרגומים האלו מצמצמים ולא מספקים.

למרות שאני מגדיר את עצמי כאדם מופנם (ואולי דווקא משום כך) אני מזהה את עצמי כאדם חופשי במחשבתו, חסר מעצורים, מסוגל לשינויים, יצירתי, ואינטואיטיבי - במובנים רבים אני כן ספונטני - הבעיה שלי היא שהיכולות האלו מתפוגגות או נחלשות במרחב החברתי - אז הנוקשות משתלטת עלי. אני חושב שאם הייתי יכול לרגע לחוות קשר אנושי כמשחק אסתטי, כחוויה יצירתית, כחוויה ספונטנית - אהיה משוחרר. ואם אוכל להכליל את החוויה הזאת אהיה חופשי גם בחברה. אנשים יהיו אז עבורי הזדמנות ולא איום. אז אוכל לומר לעצמי שנרפאתי.

מה שבעצם הייתי רוצה זו קבוצה שבה ניתן יהיה לחוות ספונטניות ויצירתיות בקונטקסט חברתי. חוויה כזאת אני מאמין תאפשר לשקול ולהעריך מחדש אמונות והרגלי חשיבה. חוויה כזאת יכולה לשנות זווית ראיה ולייצר שינוי פונדמנטלי בעמדה הראשונית של כל משתתף בקבוצה מול העולם ובתפיסה שלהם את האחר.

האם מים שקטים היא קבוצה שכזאת? אני מצייר כאן אידיאל שקשה להשגה, אבל מים שקטים כן מכוונת את עצמה לשם וכן, המטרה שלנו יכולה להיות מוגדרת כניסיון לבטא את עצמנו באופן ספונטני בכל המובנים שתוארו כאן.

להיות שונה ולאהוב את זה

טים ארבן הוא בלוגר המפרסם באתר waitbutwhy.com - לאחרונה תרגמתי מאמר פרי עטו שרלוונטי למדי לנושא שלנו (חרדה חברתית). שם  המאמר: לאלף את הממותה - מדוע ואיך להפסיק להיות מושפעים מדעותיהם של אחרים. הטענה המרכזית במאמר היא שבני אדם הוכשרו אבולוציונית לשאת חן בעיני אחרים, לנהוג בקונפורמיות ולחפש אישור להתנהגותם ודעותיהם בעיני אחרים ובמיוחד בפני בעלי סמכות. היות והאבולוציה מפגרת אחרי התרבות והטכנולוגיה הנטייה הזאת אינה רלוונטית לאדם המודרני ואנחנו צריכים להכיר בה למתן אותה ולחזק את קולנו האותנטי חשבונה. בכתבה ארבן גם נותן מספר עצות איך בדיוק אפשר לעשות זאת.

טים ארבן אמנם לא מזכיר את צירוף המילים חרדה חברתית - אבל לדעתי הוא מדבר ממש על כך. אולי לא על חרדה חברתית כהפרעה אבל בהחלט כן על חרדה חברתית כתופעה אנושית. ארבן אומר שלבני אדם "אובססיה אי רציונלית וחסרת תועלת לגבי מה שאנשים אחרים חושבים עלינו" בהמשך הוא מתייחס לחשש שלנו מביקורת ודחייה חברתית, לחרדת קהל ולמרדף האינסופי שלנו אחרי פרסים ואישורים חברתיים. בעוד שהמושג "חרדה חברתית" מקטלג ומתייג אותנו כבעייתיים, נחותים ופגומים - טים מתייחס לנטייה הזאת ככלל אנושית וכלל תרבותית. מי שסובל מחרדה חברתית נמצא במקום שבו הוא מתקשה להביא לידי ביטוי את קולו האותנטי - הקושי הזה אינו מחלה או פגם שאנחנו צריכים להרגיש אשמה לגביו אלא קושי שנוצר מהפער שבין החיים המודרניים לאופן הביולוגי שבו אנחנו מחווטים. אני מאמין שאשמה היא חלק גדול מהכאב בחרדה חברתית - למה אני כזה? למה אני שונה? למה כל כך אכפת לי ממה שאחרים חושבים עלי - ארבן אומר לנו שאנחנו נורמליים - שזוהי נטייה אנושית טבעית.
בחלקו השני של המאמר ארבן תוקף ונותן דוגמאות לאמונות ומחשבות אוטומטיות שליליות, למשל האמונה שאם אנשים ילעגו לי יהיו לכך תוצאות חברתיות חמורות. לדעתו, זוהי חשיבה פרה היסטורית - האמת היא שברוב המקרים לא תהיה לכך שום השפעה. במונחים של טיפול קוגניטיבי מדובר בהבניה קוגניטיבית - שינוי של אמונות ומחשבות יסוד ושל הצורה האוטומטית בה אנחנו תופסים את העולם.

בלי מעט ביקורת אי אפשר, אז הנה מספר תמיהות ומחשבות שעלו בי תוך כדי קריאה ותרגום.

• האם כותב המאמר עצמו סובל ממידה של חרדה חברתית והתאוריה מגרת המחשבה שלו היא בסך הכל השלכה של חוויותיו האישיות על שאר האנושות?
• הסברים פסיכו-אבולוציוניים נשמעים טוב. אנשים אוהבים לאמץ לעצמם הסברים שכאלו בנוגע להתנהגות, יחסים בין מינים ואפילו בנוגע לאירועים בין מדינות. אבל האמת היא שתיאוריות כאלה קשות מאוד להוכחה והבעיה הגדולה יותר היא שהן קשות להפרכה, תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה אינה מדע, אלא אמונה.
• לאורך המאמר ארבן עושה מספר הקבלות תמוהות ולא מבוססות בין חיי האדם הקדמון כפי שהם מצטיירים בעיניו לבין החיים של האדם המודרני. מסתבר שבעיניו של ארבן גם האדם הקדמון היה צריך לחזר אחרי בנות השבט וכישלון עם אחת מהן יכול היה לפגוע בסיכוייו עם אחרות - איכשהו נראה לי שהתיאור הזה מתאים יותר לבוגר קולג' אמריקאי מאשר למנהגי החיזור בתקופה הפרה-היסטורית.

הרצון לבטא ולהשמיע את קולך האותנטי הוא נושא שאני שומע שוב ושוב בקבוצות שאני מנחה, וזוהי אחת המטרות החשובות שלנו בקבוצה - להיות אמתיים ולהיות נראים ולהתמודד עם התוצאות. כשאתה מעז להשמיע את קולך ישנו סיכוי ליצור קשר וישנו סיכון שלא תמצא חן. הכפילות של סיכוי/סיכון עוברת כחוט השני בחייו של מי שמתמודד עם חרדה חברתית, המאמר מעודד ומחזק אותנו במאמצנו לזהות ולהשמיע את הקול האותנטי שבתוכנו. טים מסיים באומרו שכאשר אנחנו לומדים להקשיב לקולנו האותנטי אנחנו יכולים להתחיל העריך וליהנות מהתחושה שאחרים רואים בנו שונים או אפילו מוזרים ומבלבלים - בעיני זוהי חשיבה משחררת ונקודת מבט ראויה לאימוץ.