למידת הימנעות

אתה מתעורר עירום בכלוב ברזל נעול בתוך חדר ריק. רצפת הכלוב עשויה מתכת קרה ואור צהבהב קלוש בוקע מתוך נורה פשוטה המשתלשלת מהתקרה גבוה מעל תקרת הכלוב. אתה מבחין שהכלוב מחולק לשני תאים שמעבר צר מפריד ביניהם. לפתע הנורה שבתקרת הכלוב מהבהבת. אתה מבין שמישהו מנסה לסמן לך דבר מה ואז ההבהוב נפסק. בעוד אתה מביט תוהה בנורה זרם חשמל הנובע מרצפת הכלוב חורך את כפות רגליך שלך. אתה צורח באימה ורץ ומדלג באוויר בניסיון נואש להימנע מהזרם המטלטל, ונתלה בדפנות הכלוב רק כדי לגלות שגם הן מחושמלות, ואז אתה נדחק בחוסר אונים דרך המחיצה אל התא השני כשפתאום הזרם נפסק ואתה נשכב על רצפת המתכת הבוגדנית רועד וכואב. הרצפה עכשיו שקטה אבל אתה חושש ממנה ומחפש מוצא. ביאוש אתה נשען על הסורגים ומחכה. שעות עוברות ואתה כבר כמעט נרדם כשהנורה מהבהבת שוב. אתה נדרך. מפוחד. שניות ספורות אחר כך הכאב החשמלי שוב מפלח את גופך ואתה קופץ באימה מהתא השני חזרה לראשון כדי לגלות ששם הרצפה שקטה . מספר ניסיונות כאלה מלמדים אותך במהירות להקשיב לאור ולהימלט אל התא הנגדי בכל פעם שהוא מהבהב. ביום השני לשהותך בכלוב אתה אפילו לא נדרך - כשהאור מהבהב - אתה פשוט עובר באטיות אל הצד הטוב. אל הצד השקט. כך עוברים הימים. הנורות מהבהבות. אבל אין כאב.

מזל טוב. למדת להימנע. אתה כלל לא יודע שהמערכת המחשמלת נותקה וכבר אינה קשורה יותר לנורה. אתה רק נענה להבהובים מתוך הרגל או ציות או פחד. מה שמפעיל אותך עכשיו זו האמונה שכך תימנע מהכאב.

למי שלמד פסיכולוגיה, אולי התיאור הזה נשמע מוכר, ניסויים דומים נערכו בחולדות ומדגימים את המושג למידת הימנעות  -  התנהגות שמתרחשת על מנת למנוע גירוי בלתי נעים.

הימנעות היא אסטרטגיית התנהגות נפוצה בהקשר של חרדה חברתית. אם אתה נימנע מאירועים חברתיים, נמנע מדייטים, נמנע מלדבר לפני קהל, הרי זה רק משום שכאב ישן או כאב מדומיין הביא אותך ללמוד שכך תימנע מהכאב. גם אם המקור לכאב כבר לא קיים: דחייה שחווית בעבר, ילדים שלעגו לך בבית הספר, הביאו אותך להאמין שאירועים חברתיים הם מסוכנים ועלולים לגרום לכאב ועכשיו אתה נמנע. ומכיוון שאתה נמנע אין לך שום דרך להיווכח אחרת. ייתכן שכבר לא לועגים לך, ייתכן שנשים נמשכות אליך אבל כל זמן שאתה נמנע לא תוכל לדעת - לא תוכל להפריך את הקונספציה שאתה לכוד בתוכה.

זוהי הסיבה שאם ברצונך להתגבר על חרדה חברתית עליך להפסיק להימנע - ונכון - זה קשה להישאר בידיעה בתא כשכל האורות מהבהבים ומסמנים סכנה, ויכול להיות (ונזנח לרגע את האנלוגיה לכלוב החשמלי) שהחרדה לא מאפשרת לך לתפקד כפי שהיית רוצה, יכול להיות ששנים של הימנעות הותירו את חותמם ונשארת מאחור ואתה צריך ללמוד ולהתנסות בדברים שאחרים חוו בנערותם המוקדמת ועכשיו זה קשה. אל תוותר. המחסום פחות גבוה ממה שנדמה לך. כדי להתגבר על חרדה חברתית אתה מוכאח להפסיק להימנע

לראות ולהיראות

בכנס על תאטרון פלייבק טיפולי רונן קובלסקי, פסיכולוג קליני, דיבר על סארטר שאמר: "הגיהינום הוא הזולת" ואחר כך השווה דברים אלו לגישתו ההפוכה של עימנואל לוינס שראה את האחר כהזדמנות ללמידה וגדילה: "אני מוגדר כסובייקטיביות, כפרט, כ"אני", דווקא כיוון שאני חשוף לאחר"

איך אנחנו רואים את האחרים? האם אנחנו מאמצים את גישתו העצובה של סארטר שרואה כל אדם אחר כפגיעה באותנטיות שלנו וכשליח של התפשרות הסתגלות וכאב או שאנחנו מסוגלים לזהות באחר הזדמנות לגדילה ולגילוי.

כשאתם פוגשים אדם זר מה קורה? האם אתם מסוגלים להתלהב מהשונות שלו? להסתקרן? האם אתם מבינים שקיבלתם צעצוע חדש לשחק בו ולהתענג עליו?

העמדה שממנה אנחנו יוצאים כשאנחנו מתקשרים אם אחרים היא בעיני רלוונטית מאוד למי שסובל מחרדה חברתית. אם היינו מסוגלים לראות את האחר כהזדמנות במקום כאיום החרדה היתה מתפוגגת ברגע. האפשרות הזאת, שימו לב, היא במרחק יריקה - מתחננת לפנינו שרק נאמץ אותה

רונן אומר שלא מעט כאב נפשי נובע מהמקום הזה מהעיקשות שלנו ומההרגל שלנו לחשוד בזולת במקום לפתוח את ליבנו אליו. לדבריו של רונן תאטרון פלייבק כשיטה שמעודדת אמפתיה והקשבה לזולת מכוונת אותנו לשם - למקום פחות מפחיד ויותר סקרן לזולת.

בהקשר זה אני נזכר בג'ק קורנפילד שבספרו הלב הנבון שעוסק בפסיכולוגיה בודהיסטית המליץ על התרגיל הבא:

חכו ליום שבו תקומו במצב רוח טוב, כשלבכם פתוח אל העולם. אם ימים כאלו נדירים בחייכם, בחרו יום טוב יחסית. לפני צאתכם לעבודה קבלו החלטה ברורה שבמשך הבוקר הקרוב תבקשו לראות את האצילות הנסתרת אצל שלושה אנשים. הקפידו על קיום הכוונה הזו בלבכם תוך כדי שיחה או עבודה אתם. שימו לב כיצד התפיסה שלכם משפיעה על התקשורת ביניכם, איך היא משפיעה על לבכם ואיך היא משפיעה על עבודתכם. אחר כך בחרו לעצמכם עוד חמישה ימים שבהם מצב רוחכם יהיה טוב במיוחד ותרגלו שוב במהלך אותם ימים.

אני משוכנע שהדברים האלה נכונים ונכונים שבעתיים עבור מי שסובל מחרדה חברתית - מי שיצליח לסגל לעצמו גישה סקרנית וחומלת לזולת יפסע צעד ארוך ומשמעותי בדרך להתגבר על חרדה חברתית. זהו שינוי תודעתי והוא קל כמו שהוא קשה - אנחנו רק צריכים לשנות את נקודת המבט שלנו.

על פי קוהוט (פסיכואנליטיקאי וממייסדי פסיכולוגית העצמי) כדי לבנות הערכה עצמית אדם זקוק (בין השאר) לתחושה שהוא מיוחד בזכות עצמו ולא בזכות מה שאחרים מצפים שיהיה - תחושה זו מושגת בדרך כלל על  ידי דמות הורית שרואה ומתפעלת ממנו בינקותו ("מי גאון של אמא?"). כשההורה אינו אמפתי וקשוב לצורכי הילד - עלולה להתפתח אישיות נרקיסיסטית המבקשת אישור וחיזוק על גדולתה מהזולת. אישיות נרקיסיסטית שנפגשת עם האחר אינה מביעה בו עניין ואינה רואה בו הזדמנות אלא מחפשת אישור והערכה. חווית קיום שלדעתי מזכירה חרדה חברתית - ונראה שמנגנונים דומים פועלים בשני סוגי ההפרעות - ההבדל הוא שנרקיסיסט בתגובה לביקורת יפנה את זעמו כלפי חוץ ובעוד שהסובל מחרדה חברתית יחווה ביקורת כדחייה והשפלה.
הטיפול על פי קוהוט מהווה חוויה מתקנת כשהמטפל פועל עבור המטופל בשלושה ממדים:  כדמות מתפעלת, כדמות להערצה וכנפש תאומה ומבינה. אמפתיה - היכולת להבין ולראות את חוויותיו של המטופל היא הכרחית לתהליך הטיפולי.

תרגול של קבלה והענקה של אמפתיה - בניית היכולת לראות ולהיראות היא דרך להתגבר על חרדה חברתית.  חפשו לכם דרכים לעשות זאת: אמצו לעצמכם פוזיציה של הקשבה חומלת בבואכם במגע עם אחרים והרשו לעצמכם להיראות. כמנחה קבוצות, אני מאמין שהקבוצה היא מיכל טוב להתנסות בכך - בקבוצה אנחנו מתמקמים באופן מודע בפוזיציה של הקשבה אמפתית לזולת ונחשפים למבטו המתבונן של האחר. אבל גם אם אינכם נמשכים להשתתפות בקבוצה תרגול של קבלה ונתינה של אמפתיה אפשרי בכל מקום: חברים והורים ואפילו זרים ברכבת יכולים להיות מאזינים טובים - העריכו אותם על כך והקשיבו להם חזרה. הקשיבו לאנשים בעבודה ובלימודים ובקופת החולים. האזינו לבן הזוג, ולדייט שנפגשתם איתו לראשונה. האזינו לשכנה מלמעלה ולירקן ולעוזר שלו ואל תשכחו לחשוף ולתת מעצמכם חזרה. הרשו לזולת להביט פנימה ואפשרו לעצכם להאמין ולו בקצת שהאחר הוא הזדמנות

בין חרדה חברתית להפרעת חרדה חברתית – האם חרדה חברתית היא בעיה נפשית, בעיה חברתית או אופי

הפרעת חרדה חברתית היא מושג פסיכולוגי שהחל לצבור עניין אי שם בשנות ה-80 והמשיך לצבור תאוצה בשנות האלפיים. כיום יותר ויותר אנשים מאובחנים עם חרדה חברתית והמושג מוצא את דרכו כמטבע לשון לשפת הדיבור. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חרדה חברתית. האם כל מי שסובל מחרדה חברתית סובל מהפרעת חרדה חברתית?

עם חדירתו של המושג חרדה חברתית לתוך שפת הדיבור אי אפשר יותר להתייחס לחרדה חברתית כהפרעה פסיכולוגיות בלבד, חרדה חברתית הרחיבה את גבולותיה אל מחוץ לתחום הפסיכולוגיה וכעת אפשר להתייחס לחרדה חברתית גם כחוויה קיומית/סוציולוגית.

כחוויה קיומית סוציולוגית ניתן להגדיר חרדה חברתית כך: חרדה חברתית היא מצב קיומי של אדם רגיש ומופנם בחברה שמקדשת מוחצנות ומתייגת מופנמות כפגם.  הסטנדרטים החברתיים העכשוויים לא מחבקים את אלו מאיתנו שנוטים למופנמות ורגישות. העולם המודרני הוא צעקני מהיר וחברתי ומעודד את כל מי שאינו כזה לראות את עצמו כפגום. אתה "צריך" שיהיו לך 1000 חברים בפייסבוק, אתה "צריך" להתגבש עם חבריך לעבודה, לצאת , לכבוש, לזיין. לשבת עם התה והלימון והספרים זה בהחלט כבר לא מספיק טוב. החברה אומרת לנו שהמבט שלנו צריך להיות מופנה החוצה ושמבטם של האחרים צריך להיות מופנה אלינו. מי שבאופיו הוא שקט מצד אחד ומצד שני מפנים את המסר הזה יסבול מסתירה פנימית שתביא אותו להתבייש ולכעוס על עצמו - זוהי חרדה חברתית

הפסיכולוגיה מגדירה הפרעת חרדה חברתית כחשש או פחד שתיגרם לנו השפלה, מבוכה או ביקורת. דוגמאות יכולות להיות לדבר לפני קהל, מול הבוס, בדייט, בריאיונות עבודה. חרדה חברתית יכולה להתבטא בקושי למצוא בני זוג, בבדידות חברתית ובקשיים בלימודים ובעבודה. אבל האם כל מי שהוא קצת יותר מופנם מאחרים ושלוקח לו יותר זמן "להתחמם" בחברה סובל מהפרעה נפשית?

ה DMS – התנ"ך של הפסיכולוגים מונה מעל 300 הפרעות ומחלות נפש. הפרעת נפש כפי שהיא מוגדרת ב DMS , היא למעשה שורה של סימפטומים המאוגדים תחת כותרת אחת. בניגוד למחלות פיסיות, חרדה חברתית והפרעות נפש ככלל לא מאובחנות באמצעות סמן ביוכימי כלשהו. אבל זה לא אומר שהפרעות לא קיימות: גם איידס היא תסמונת ולקח זמן בטרם אובחן הגורם הביולוגי לאיידס (נגיף ה HIV) – אז העובדה שאין סמנים ביולוגים המסייעים לאבחנה לא אומרת שהפרעת חרדה חברתית לא קיימת.

השאלה היא בעצם מתי טבע מופנם וביישנות עוברים קו מסוים שאחריו ניתן לאבחן הפרעה נפשית כמו הפרעת חרדה חברתית. התשובה היא מורכבת וברור שלא מדובר בקו אלא באזור אפור ורחב.

לפעמים ההפרעה התפקודית היא נרחבת וברורה ואז האבחון קל: אם חרדה חברתית מונעת ממך למצוא עבודה (כי אתה נמנע מריאיונות), אם חרדה חברתית מונעת ממך למצוא בן/בת זוג (כי אינך עומד במתח הכרוך בדייט או אינך מסוגל ליזום פגישה למטרות רומנטיות), אם חרדה חברתית מונעת ממך חיי חברה (משום שהמתח הכרוך בכל פגישה חברתית הוא גדול מידי) אז ברור למדי שאתה סובל מחרדה חברתית. 
אבל אם אלו הקריטריונים לאבחון חרדה חברתית – אז ככל הנראה אנחנו ניצבים בפני מגפה של יתר איבחון – מעט מאלו המאובחנים כסובלים מהפרעת חרדה חברתית באמת נמצאים במקום התפקודי הזה.

יש גם את מי שאינו נמנע אבל עדיין ביישנות ומופנמות גורמים לו לסבל: ישיבות צוות בעבודה גורמות לו מתח, הוא פגש את בת זוגו באתר הכרויות ומעולם לא העז "להתחיל" עם בחורה. יש לו חברים – אבל קשה לו ליצור קשרים חדשים ולפנות לאנשים חדשים. החיים החברתיים שלו מצומצמים ובניגוד למופנמים אחרים הוא מרגיש שהוא מפסיד משהו שהוא לא חי את חייו עד תומם. הוא מסתכל באחרים בקנאה. נראה לו שהחיים שלו יבשים ומשעממים ושלהם תוססים ומלאי עניין. האם אדם כזה סובל מחרדה חברתית? אולי הוא "סתם" ביישן שמתבייש במופנמותו.

במציאות רבים מהסובלים מחרדה חברתית בעצם מתקשים לקבל את אופיים המופנם. אם החברה היתה יותר סובלנית ומקבלת כלפי מופנמות פחות אנשים היו סובלים מחרדה חברתית. אם זו לא היתה בושה להיות שקט היינו רואים פחות אבחונים של חרדה חברתית. הגינוי של התכונה הוא שיוצר את המצוקה ולא התכונה עצמה.

איך קבוצת יחסים בין אישיים הצילה את חיי והפכה אותי מאדם ביישן לפנתר מסיבות

בחורה בקבוצה - מה היא גורמת לך להרגיש?

האמת היא שלא. לא באמת. זה לא מה שקרה.

אבל קבוצת יחסים בין אישיים כן טומנת בחובה יתרונות מעניינים לסובלים מחרדה חברתית.

הגעתי לקבוצה כזאת, אני כבר לא זוכר בדיוק למה. אם אהיה כנה עם עצמי אולי חשבתי שאמצא שם אהבה. כל כך בודד וזקוק למגע אנושי הייתי שזה נראה לי פתרון אפשרי. פנטזתי שהאחת שחיכיתי לה מחכה לי שם. אבל גם הייתי צריך לשקר קצת לעצמי כדי לשמור על הכבוד - אז אמרתי "זה טיפול", וכשנאמר לי שמנחת הקבוצה אינה פסיכולוגית נעצבתי. אבל כבר עשיתי את הטלפון ולא ידעתי להגיד לא אז מצאתי את עצמי בשיחת הכרות - נעלב מכך שלמעשה בוחנים אותי - בודקים את התאמתי לקבוצה. התעצבנתי וסתמתי. כרגיל.

חודש מאוחר יותר התייצבתי בקבוצה. ששה חברים היו בקבוצה ובהם בחורה אחת יפה שהפחידה אותי אז לא דיברתי אתה. האמת היא שלא דיברתי בכלל. הקשבתי מפוחד וסובל ולא הבנתי למה אני עושה את זה לעצמי. השתיקות של הקבוצה הכאיבו לי והשיחות נראו מאולצות ונוקשות. חשבתי כל הזמן לעזוב. אבל לא עזבתי, כי לא היה לי נעים וגם כי אחרי תקופה התחלתי להבין משהו: הנה אנשים שמדברים באמת - שמדברים ללא מסכות - שמביעים כאב וצער וחיבה. הנה אמיר שמבוגר ממני בעשר שנים שמדבר בכנות על נישואיו המתפרקים ועל כך שהוא מרגיש קרוב אלי שאני מעורר בו חיבה. והנה סוכן הביטוח הנפוח שהגיע ונפלט לאחר שתי פגישות כשהקבוצה הסבירה לו עד כמה הוא יהיר - עד כמה הוא מעורר דחייה. אני מניח שזו לא הייתה חוויה טובה עבורו. ואני שתקתי. שתקתי תקופה ארוכה והם הביעו עניין בהתחלה ואחר כך כעסו ואחר כך התייאשו ואיבדו עניין - חלקם. לא כולם. "אתה נראה כמו מישהו שיש לו מה לומר" אמרה לי אחת המשתתפות. "החוסר ביטחון שלך מעצבן אותי" אמרה אחרת. ואמיר הזדהה איתי - פעם הייתי כמוהו. והבחורה היפה הייתה יפה ועצובה ועם מצבי רוח משתנים. היופי לא עזר לה בכלל. בשום דבר זה לא עזר לחיים הדפוקים שלה עם החבר הדפוק שלה שהייתה נפרדת ממנו כל שבועיים ואז חוזרת. אז התחלתי לומר קצת דברים בכוח. בהתחלה מגמגם ואחר כך יותר בביטחון ולמדתי על אנשים ולמדתי לדבר ולהגיד את מה שאני חושב ומרגיש ולמדתי מהם על עצמי ולפעמים הם עודדו אותי. וכל הזמן שאלתי את עצמי - האם זה אמתי? האם לאנשים האלה אכפת ממני? איך אני יכול לתת את הנפש שלי למי שלא אוהב אותי? ובסוף גם העזתי לשאול אותם והבנתי כמה השאלות האלו תמיד נמצאות אצלי בכל מקום. שזה קשור לפחד שלי להתחייב. שאני זה שנזהר מלהקשר והאחרים מרגישים את זה אז הם לא נקשרים אלי...

לדבר. להרגיש. להבין. להתפתח. זה מה שקיבלתי מהקבוצה. אבל האם זה עזר לי עם העניין של החרדה החברתית? עזר אבל בצורה קצת משונה ולא ישירה.

אנשים הסובלים מחרדה חברתית, סובלים בקבוצת יחסים בין אישיים. ממה הם סובלים? הם סובלים מחרדה חברתית. כי זוהי החשיפה האולטימטיבית - חשיפה אישית ורגשית - להגיד מה שאתה חושב - להראות מי אתה -לשמוע מה אחרים חושבים עליך. אם יש גיהנום - זהו הגיהנום של הסובלים מחרדה חברתית. אבל חרב שחושלה בלהבות השאול אינה ככל החרבות - והשהות בקבוצה חישלה אותי ועיבתה את עורי ועידנה את שמיעתי. לאחר הקבוצה אני מעז יותר אני מגיע עמוק יותר. אבל לא, אני לא פנתר מסיבות.

לקריאה נוספת:

מהי קבוצת יחסים בין אישיים - הגדרה של קבוצת יחסים בין אישיים 

איך קבוצת יחסים בין אישיים מסייעת להתגברות על חרדה חברתית 

בשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי. להיות נורמלי זה להימצא בין הדומים לי

בכתבה על אוטיסטים בתפקוד גבוה זה מה שקראתי מפי אחת המרואיינות: "להיות נורמלי זה להימצא בין הדומים לי". היא התכוונה בין חבריה האוטיסטים. אוטיסט אחר אמר: "הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי". בעוד שאנחנו "הנורמליים" מנסים ללמד אותם להיות כמונו - הם בעצם כלל לא רוצים בכך.

הורים לילדים חרשים שהם עצמם חרשים פעמים רבות מסרבים לנתח את ילדיהם ולהתקין בם שתל שמיעה: הם מפחדים שאם יתקינו את השתל הילדים ינודו מקהילת החרשים - מבחינתם הסירוב הזה לא משאיר את ילדם נכה ופגום - אלא מונע מהם להיות זרים בביתם.

גם קהילות אחרות כמו קהילת החרדה החברתית או קהילת הרגישים מאוד לא שונות. גם שם נמצא אמירות כמו: "רק אתכם אני מרגיש נורמלי". ונמצא את מי שיזהה חרדה חברתית או רגישות יתר כיתרון שלא ירצה לוותר עליו

הרצון בשייכות הוא רב עצמה וכללי. הקבוצה עוטפת את הפרט בשכבת הגנה. לחצים חיצוניים מתגמדים כשאתה חלק מהקבוצה שלך. פרט שיוצא מהקבוצה ומנסה להתערות בעולם החיצון עם הזרים חשוף ללחצים שלא הכיר קודם - אלו הלחצים שכל מי שחווה הגירה מכיר אותם ולא בכדי קהילות מהגרים נוטות להתכנס בתוך עצמן.

ואני חושב שאולי חרדה חברתית היא פגם ביכולת לחוש שייכות. שנים אתה נע לבדך: גר בארץ נכרייה. בכל מקום חיץ של חרדה עומד בינך לבין העולם. קיר דק של זכוכית. בועה שעוטפת אותך. וכמו מהגר עליך להקשיב חזק יותר - לתרגם לעצמך חזרה לשפה שלך כשאתה שומע ואל השפה שלהם כשאתה מדבר.

כשהייתי נער רשמתי ביומני: אין אנחנו - רק אני. ביטוי לתחושה הברורה שלי שאין קיום לקבוצה. בראשית ימי התבגרותי הצטרפתי לתנועת הצופים - אני זוכר שהיו נהוגים שם דיונים בנושאים שונים - וטכניקה מסוימת הייתה שגורה אצל המדריכים: הם היו מבקשים את החניכים להתחלק לקבוצות על פי הדעות השונות ביחס לנושאים שעלו: קבוצות של חמישה, קבוצות של ארבעה לפעמים אפילו זוגות. אבל אני, פעמים רבות מצאתי את עצמי בודד בקבוצת היחיד. זה היה חסר תוחלת. האם אז זה התחיל? כשההתנגדות המובנה שבי דחקה אותי החוצה מכל שייכות - החוצה מהגנת השבט? לא פלא שהרגשתי חשוף וחסר ביטחון - נמלה עצובה מחוץ לקן. לא נשארתי שם זמן רב. הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי.

לקריאה נוספת:
יוצאים מגדרם

הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם: פנחס שדה, סולומון אש והכאב היפה השוכן בנפשו של האינדיבידואליסט

איזה משלושת הקווים בצד ימין זהה באורכו לקו בצד שמאל?

חלקכם אולי מכירים את ניסוי הקונפורמיות של סולומון אש. מדובר בניסוי ידוע מתחום הפסיכולוגיה החברתית: אָש הושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר מתוכם אדם אחד הוא הנבדק והשאר הינם משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, ועליהם היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג (המטלה הייתה קלה). האנשים נשאלו זה אחר זה לגבי תשובתם לכל סט קווים, כאשר הנבדק היה תמיד האחד לפני האחרון שענה את תשובתו, כך ששמע את תשובותיהם של חמישה אנשים אחרים.
כאשר משתפי הפעולה ענו טעות, הנבדקים נטו לענות כמוהם. רק רבע מהנבדקים לא התנהגו בצורה קונפורמית. כלומר יש בנו משהו כבני אדם שנוטה לקונפורמיות. לעדריות (ויקיפדיה)

בספרה של סוזן קיין: "שקט" מתואר ניסוי דומה שנערך על ידי חוקר המוח גרגורי ברנס, שוב התכנסו נחקרים למשימה קוגניטיבית פשוטה ושוב התקבלו תוצאות דומות: בני אדם מוותרים על חשיבתם הרציונלית למען העדר. אך גרגורי ברנס לא עצר כאן והמשיך ובדק את הפעילות המוחית של הנבדקים בעת המטלה וכאן נמצאה תופעה מעניינת: בין הנחקרים שהתעקשו על תשובה נכונה ושונה מזאת של הקבוצה נמצאה פעילות מוגברת באזור האמיגדלה - המקבילה המוחית לחרדה, כלומר המחיר של חשיבה עצמאית הוא חרדה.

חרדה היא לא פעם נחלתם של השונים, של מי שמרצון או בלית ברירה חושב אחרת, של הילד שצועק המלך הוא עירום. הניסוי של ברנס מרמז לנו שהחרדה הזו אינה חולשה - האם על הרואה בארץ העיוורים לוותר על מאור עיניו כדי להיות חלק מהכלל? אני טוען שלא. משימת החיים של האאוטסיידר היא להשתלב בחברה תוך שמירה על ייחודו - ושימוש בפנימיותו כמקור כוח. להבין שעצמאות שכלית ורגישות כרוכות בחרדה. להתנחם בכך שלכאב יש משמעות.

פנחס שדה ידע זאת וידע להתענג על כאבו הבודד ועל עיניו שרואות את שאחרים עסוקים מכדי להבחין:

"בני-אדם מדברים: העשירים מדברים על ממון, המצביאים על היערכות הצבאות, הנשים על בעליהן, המדינאים על עסקי הקהל, המלחים על נערות, הסוחרים על ספָרות, הסופרים על כסף. הם מדברים, אבל, באמת, מה מועיל בכך, אם האדמה שותקת? היא צופייה בהם ללא זיע, באדישות, בעצב, כמו פרה ענקית...

היו לילות בם ביקשתי את נפשי למות... לילות איומי מתיקות! לילות תהום רבה! ולבוקר קמתי עם השמש לחיים חדשים.

ורגעים היו, אשר בהם פרץ מלבי אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא...
מלאתי גשם ורוחות, חושך וחום צהריים. הזמן חלף דרכי כמו אור דרך כוס מים. חלמתי חלומות סבוכים ופרועים.
הלכתי, ובדרכי פגשתי ייסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם.
הלכתי, ובדרכי ראיתי רבות ושונות. ואולם אותי, באמת, עוד טרם ראה איש מעולם.
אלוהים רואני. אולי אף האדמה והצמחים, אך הם שותקים.
כך שאותי עוד איש לא ראה." (החיים כמשל/פנחס שדה)

לכל האנשים השקטים

לכל האנשים השקטים, לכל הביישנים, לכל מי שעומד בצד, למי שמתבונן, למי שיוצר, למי שבודד, למי שמתעורר כדי לכתוב שיר, למי שמתרגש, למי שבוכה.

 למהנדסים ולאמנים שעובדים לבד:

אל תשכחו להיות גאים

אתם מסובבים את העולם. אתם נותנים לו משמעות. אתם המהות, השאר הם שטות

יצירה אמתית מגיעה מבפנים, ולעתים נדירות מתוך שיתוף, שיתוף מחלק את האחריות, שיתוף מחלק את הרגש, שיתוף מחלק את האמת. אמרו לכם שצריך לעבוד ביחד. שלבד זו חולשה. שיקרו לכם.

כשמסתכלים על תהליך קבלת החלטות בקבוצה התופעות האלה תמיד חוזרות: עצלות מחשבתית, קונפורמיזם והתבטלות מול החזק. שלחתם פעם מייל לשני אנשים? הסיכוי שתקבלו תשובה לא גדל פי שניים אלא קטן פי שניים. למה? בגלל חלוקת אחריות. בגלל שאוטומטית פרטים השייכים לקבוצה מסתמכים על כך שמישהו אחר יעשה את העבודה וכל אחד תורם מראית עין. עבודה אמתית, עבודה הדורשת עומק מתבצעת לבד. הקבוצה היא אסוציאטיבית ופרועה ומי שמדבר חזק יותר - את קולו שומעים. בקבוצה רעיונות טובים נרמסים מטעמים פרסונליים, מפחד או מהתרפסות לפני השליט. אין זמן לפתח רעיון ולהשתעשע בו ולבחון אותו מזוויות שונות. הקבוצה תמיד תשאף אל הממוצע הבטוח, רעיונות פורצי דרך, רעיונות מקוריים שייכים לאחד שחשב עליהם ואף פעם לא לעדר הקרנפים.

איינשטיין, ניוטון ודרווין לא עבדו בצוות. כדי להיות יצירתי, כדי להעמיק, כדי להבין דברים עד הסוף אתה צריך להיות לבד. ואם אתם מעדיפים להיות לבד ואם אתם מרגישים נוח בבדידותכם ואם אתם טיפוסים מתבוננים וחושבים אל תשכחו את זה ואל תתנו למיתוס העבודה הקבוצתית לבלבל אתכם או לפקפק בעצמכם.

זה נכון להיות מופנמים. לפחות, זה לא פחות נכון מלהיות מוחצנים. זה לא ציר של רע וטוב. זה כמו נטיה מינית. זה פשוט ככה.

זכרו את דבריו של סטיב ווזניאק:

"רוב הממציאים והמהנדסים שפגשתי דומים לי - הם ביישנים והם חיים בתוך הראש שלהם. הם כמעט כמו אמנים. בעצם, הטובים ביותר ביניהם הם אכן אמנים. ואמנים עובדים טוב ביותר לבד. במקום שיש להם שליטה על עיצובה של המצאה, בלי שהמון אנשים אחרים יתכננו אותה לצורך שיווק או איזו ועדה אחרת. אני לא מאמין שמשהו ממש מהפכני הומצא אי פעם על ידי ועדה. אם אתם המהנדסים הנדירים שהם גם ממציאים וגם אמנים, אתן לכם עצה שאולי קשה לקבל. העצה היא: עבדו לבד. תוכלו לתכנן מוצרים ורכיבים מהפכניים אם תעבדו בעצמכם. לא בוועדה. לא בצוות.