ספונטניות

אני קורא על האדם הספונטני בספרו של ג'ונתן פוקס (acts of service) מייסד שיטת תאטרון הפלייבק ומקנא. ג'ונתן מזהה ארבעה סימנים שמגדירים ספונטניות והראשון בהם הוא חיוניות (vitality): "אדם חיוני הוא אדם שחי ללא עכבות וללא מעצורים. אדם חיוני מסוגל לבטא את עצמו בצורה ישירה ומעביר תחושה של חיות, הוא נע, הוא צוחק, הוא מפתיע הוא זוהר."

אני קורא ואומר לעצמי: כזה הייתי רוצה להיות

שלושת הסימנים הנוספים לספונטניות הם: שייכות (appropriateness), אינטואיטיביות,  ונכונות לשינוי (readiness for change)

שייכות (appropriateness) - הפעולה הנכונה בזמן הנכון - הפעולה הנכונה היא מושג קשה להשגה - הכוונה היא להתמסר לרגע - להיות ברגע - כמו שמנסחים זאת חכמי הזן: לאכול כשאתה אוכל, לישון כשאתה ישן. אנחנו - אפילו כשאנחנו מחרבנים - אנחנו קוראים כתבה בעיתון. האדם הספונטני לא היה עושה זאת. הוא היה מחרבן. מורנו, אבי הפסיכודרמה, שראה בספונטניות מושג מפתח בשיטת הטיפול שלו הגדיר ספונטניות כ"יכולת לבצע משימה ידועה בדרך חדשה או לבצע משימה חדשה בצורה נכונה".

אינטואיטיביות - תגובה שנראית בלתי צפויה אך מובנת מאליה - תגובה של מי שמחובר לדמיון ולתחושותיו האישיות ולרשותו קשר רחבה של אפשרויות ביטוי

נכונות לשינוי (readiness for change) - לקבל את חוסר הסדירות של החיים ולהגיב בצורה דינמית. לקבל את העובדה שאין לדעת את שצופן העתיד ולשמוח בכך - לראות בעתיד הרפתקה ולקבל את פניה בהתלהבות.

מיהיי ציקסנטהיי ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית - זרם בפסיכולוגיה המתמקד במה שגורם לנו לאושר (בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית שמתמקדת בפתולוגיה ובסבל) - מדבר על חווית זרימה - "מצב שבו אנשים שקועים כל-כך בפעילות עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם; החוויה עצמה מהנה כל-כך עד שימשיכו בה אפילו במחיר כבד, לשם העשייה בלבד" - חווית הזרימה היא חוויה של ספונטניות - היא מוכרת לכל מי ששקוע ביצירה - מתענג עליה ושוכח לרגע מעתיד ומעבר - זוהי חוויה חזקה של משמעות. היא מוכרת ליוצרים - אבל גם לכל אדם. ציקסנטהיי אומר אנשים הם מאושרים במידה הרבה ביותר כאשר הם במצב "זרימה".

תאטרון פלייבק, זן, פסיכולוגיה חיובית, פסיכודרמה - שיטות רבות אבל כולן נראה שכולן משתוקקות בצורה זו או אחרת לאותה חוויה חמקמקה של ספונטניות, מאמינות שהיא המפתח לחיים אותנטיים וטובים יותר ומתייחסות אליה כאל אידיאל שראוי לשאוף אליו.

קשה להגדיר ספונטניות, אין תרגום ראוי לשמו של המושג לעברית, במילון ההגדרה היא על דרך השלילה: ללא תכנון מראש. אולי לחיות בהווה? התרגומים האלו מצמצמים ולא מספקים.

למרות שאני מגדיר את עצמי כאדם מופנם (ואולי דווקא משום כך) אני מזהה את עצמי כאדם חופשי במחשבתו, חסר מעצורים, מסוגל לשינויים, יצירתי, ואינטואיטיבי - במובנים רבים אני כן ספונטני - הבעיה שלי היא שהיכולות האלו מתפוגגות או נחלשות במרחב החברתי - אז הנוקשות משתלטת עלי. אני חושב שאם הייתי יכול לרגע לחוות קשר אנושי כמשחק אסתטי, כחוויה יצירתית, כחוויה ספונטנית - אהיה משוחרר. ואם אוכל להכליל את החוויה הזאת אהיה חופשי גם בחברה. אנשים יהיו אז עבורי הזדמנות ולא איום. אז אוכל לומר לעצמי שנרפאתי.

מה שבעצם הייתי רוצה זו קבוצה שבה ניתן יהיה לחוות ספונטניות ויצירתיות בקונטקסט חברתי. חוויה כזאת אני מאמין תאפשר לשקול ולהעריך מחדש אמונות והרגלי חשיבה. חוויה כזאת יכולה לשנות זווית ראיה ולייצר שינוי פונדמנטלי בעמדה הראשונית של כל משתתף בקבוצה מול העולם ובתפיסה שלהם את האחר.

האם מים שקטים היא קבוצה שכזאת? אני מצייר כאן אידיאל שקשה להשגה, אבל מים שקטים כן מכוונת את עצמה לשם וכן, המטרה שלנו יכולה להיות מוגדרת כניסיון לבטא את עצמנו באופן ספונטני בכל המובנים שתוארו כאן.

להיות שונה ולאהוב את זה

טים ארבן הוא בלוגר המפרסם באתר waitbutwhy.com - לאחרונה תרגמתי מאמר פרי עטו שרלוונטי למדי לנושא שלנו (חרדה חברתית). שם  המאמר: לאלף את הממותה - מדוע ואיך להפסיק להיות מושפעים מדעותיהם של אחרים. הטענה המרכזית במאמר היא שבני אדם הוכשרו אבולוציונית לשאת חן בעיני אחרים, לנהוג בקונפורמיות ולחפש אישור להתנהגותם ודעותיהם בעיני אחרים ובמיוחד בפני בעלי סמכות. היות והאבולוציה מפגרת אחרי התרבות והטכנולוגיה הנטייה הזאת אינה רלוונטית לאדם המודרני ואנחנו צריכים להכיר בה למתן אותה ולחזק את קולנו האותנטי חשבונה. בכתבה ארבן גם נותן מספר עצות איך בדיוק אפשר לעשות זאת.

טים ארבן אמנם לא מזכיר את צירוף המילים חרדה חברתית - אבל לדעתי הוא מדבר ממש על כך. אולי לא על חרדה חברתית כהפרעה אבל בהחלט כן על חרדה חברתית כתופעה אנושית. ארבן אומר שלבני אדם "אובססיה אי רציונלית וחסרת תועלת לגבי מה שאנשים אחרים חושבים עלינו" בהמשך הוא מתייחס לחשש שלנו מביקורת ודחייה חברתית, לחרדת קהל ולמרדף האינסופי שלנו אחרי פרסים ואישורים חברתיים. בעוד שהמושג "חרדה חברתית" מקטלג ומתייג אותנו כבעייתיים, נחותים ופגומים - טים מתייחס לנטייה הזאת ככלל אנושית וכלל תרבותית. מי שסובל מחרדה חברתית נמצא במקום שבו הוא מתקשה להביא לידי ביטוי את קולו האותנטי - הקושי הזה אינו מחלה או פגם שאנחנו צריכים להרגיש אשמה לגביו אלא קושי שנוצר מהפער שבין החיים המודרניים לאופן הביולוגי שבו אנחנו מחווטים. אני מאמין שאשמה היא חלק גדול מהכאב בחרדה חברתית - למה אני כזה? למה אני שונה? למה כל כך אכפת לי ממה שאחרים חושבים עלי - ארבן אומר לנו שאנחנו נורמליים - שזוהי נטייה אנושית טבעית.
בחלקו השני של המאמר ארבן תוקף ונותן דוגמאות לאמונות ומחשבות אוטומטיות שליליות, למשל האמונה שאם אנשים ילעגו לי יהיו לכך תוצאות חברתיות חמורות. לדעתו, זוהי חשיבה פרה היסטורית - האמת היא שברוב המקרים לא תהיה לכך שום השפעה. במונחים של טיפול קוגניטיבי מדובר בהבניה קוגניטיבית - שינוי של אמונות ומחשבות יסוד ושל הצורה האוטומטית בה אנחנו תופסים את העולם.

בלי מעט ביקורת אי אפשר, אז הנה מספר תמיהות ומחשבות שעלו בי תוך כדי קריאה ותרגום.

• האם כותב המאמר עצמו סובל ממידה של חרדה חברתית והתאוריה מגרת המחשבה שלו היא בסך הכל השלכה של חוויותיו האישיות על שאר האנושות?
• הסברים פסיכו-אבולוציוניים נשמעים טוב. אנשים אוהבים לאמץ לעצמם הסברים שכאלו בנוגע להתנהגות, יחסים בין מינים ואפילו בנוגע לאירועים בין מדינות. אבל האמת היא שתיאוריות כאלה קשות מאוד להוכחה והבעיה הגדולה יותר היא שהן קשות להפרכה, תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה אינה מדע, אלא אמונה.
• לאורך המאמר ארבן עושה מספר הקבלות תמוהות ולא מבוססות בין חיי האדם הקדמון כפי שהם מצטיירים בעיניו לבין החיים של האדם המודרני. מסתבר שבעיניו של ארבן גם האדם הקדמון היה צריך לחזר אחרי בנות השבט וכישלון עם אחת מהן יכול היה לפגוע בסיכוייו עם אחרות - איכשהו נראה לי שהתיאור הזה מתאים יותר לבוגר קולג' אמריקאי מאשר למנהגי החיזור בתקופה הפרה-היסטורית.

הרצון לבטא ולהשמיע את קולך האותנטי הוא נושא שאני שומע שוב ושוב בקבוצות שאני מנחה, וזוהי אחת המטרות החשובות שלנו בקבוצה - להיות אמתיים ולהיות נראים ולהתמודד עם התוצאות. כשאתה מעז להשמיע את קולך ישנו סיכוי ליצור קשר וישנו סיכון שלא תמצא חן. הכפילות של סיכוי/סיכון עוברת כחוט השני בחייו של מי שמתמודד עם חרדה חברתית, המאמר מעודד ומחזק אותנו במאמצנו לזהות ולהשמיע את הקול האותנטי שבתוכנו. טים מסיים באומרו שכאשר אנחנו לומדים להקשיב לקולנו האותנטי אנחנו יכולים להתחיל העריך וליהנות מהתחושה שאחרים רואים בנו שונים או אפילו מוזרים ומבלבלים - בעיני זוהי חשיבה משחררת ונקודת מבט ראויה לאימוץ.

למידת הימנעות

אתה מתעורר עירום בכלוב ברזל נעול בתוך חדר ריק. רצפת הכלוב עשויה מתכת קרה ואור צהבהב קלוש בוקע מתוך נורה פשוטה המשתלשלת מהתקרה גבוה מעל תקרת הכלוב. אתה מבחין שהכלוב מחולק לשני תאים שמעבר צר מפריד ביניהם. לפתע הנורה שבתקרת הכלוב מהבהבת. אתה מבין שמישהו מנסה לסמן לך דבר מה ואז ההבהוב נפסק. בעוד אתה מביט תוהה בנורה זרם חשמל הנובע מרצפת הכלוב חורך את כפות רגליך שלך. אתה צורח באימה ורץ ומדלג באוויר בניסיון נואש להימנע מהזרם המטלטל, ונתלה בדפנות הכלוב רק כדי לגלות שגם הן מחושמלות, ואז אתה נדחק בחוסר אונים דרך המחיצה אל התא השני כשפתאום הזרם נפסק ואתה נשכב על רצפת המתכת הבוגדנית רועד וכואב. הרצפה עכשיו שקטה אבל אתה חושש ממנה ומחפש מוצא. ביאוש אתה נשען על הסורגים ומחכה. שעות עוברות ואתה כבר כמעט נרדם כשהנורה מהבהבת שוב. אתה נדרך. מפוחד. שניות ספורות אחר כך הכאב החשמלי שוב מפלח את גופך ואתה קופץ באימה מהתא השני חזרה לראשון כדי לגלות ששם הרצפה שקטה . מספר ניסיונות כאלה מלמדים אותך במהירות להקשיב לאור ולהימלט אל התא הנגדי בכל פעם שהוא מהבהב. ביום השני לשהותך בכלוב אתה אפילו לא נדרך - כשהאור מהבהב - אתה פשוט עובר באטיות אל הצד הטוב. אל הצד השקט. כך עוברים הימים. הנורות מהבהבות. אבל אין כאב.

מזל טוב. למדת להימנע. אתה כלל לא יודע שהמערכת המחשמלת נותקה וכבר אינה קשורה יותר לנורה. אתה רק נענה להבהובים מתוך הרגל או ציות או פחד. מה שמפעיל אותך עכשיו זו האמונה שכך תימנע מהכאב.

למי שלמד פסיכולוגיה, אולי התיאור הזה נשמע מוכר, ניסויים דומים נערכו בחולדות ומדגימים את המושג למידת הימנעות  -  התנהגות שמתרחשת על מנת למנוע גירוי בלתי נעים.

הימנעות היא אסטרטגיית התנהגות נפוצה בהקשר של חרדה חברתית. אם אתה נימנע מאירועים חברתיים, נמנע מדייטים, נמנע מלדבר לפני קהל, הרי זה רק משום שכאב ישן או כאב מדומיין הביא אותך ללמוד שכך תימנע מהכאב. גם אם המקור לכאב כבר לא קיים: דחייה שחווית בעבר, ילדים שלעגו לך בבית הספר, הביאו אותך להאמין שאירועים חברתיים הם מסוכנים ועלולים לגרום לכאב ועכשיו אתה נמנע. ומכיוון שאתה נמנע אין לך שום דרך להיווכח אחרת. ייתכן שכבר לא לועגים לך, ייתכן שנשים נמשכות אליך אבל כל זמן שאתה נמנע לא תוכל לדעת - לא תוכל להפריך את הקונספציה שאתה לכוד בתוכה.

זוהי הסיבה שאם ברצונך להתגבר על חרדה חברתית עליך להפסיק להימנע - ונכון - זה קשה להישאר בידיעה בתא כשכל האורות מהבהבים ומסמנים סכנה, ויכול להיות (ונזנח לרגע את האנלוגיה לכלוב החשמלי) שהחרדה לא מאפשרת לך לתפקד כפי שהיית רוצה, יכול להיות ששנים של הימנעות הותירו את חותמם ונשארת מאחור ואתה צריך ללמוד ולהתנסות בדברים שאחרים חוו בנערותם המוקדמת ועכשיו זה קשה. אל תוותר. המחסום פחות גבוה ממה שנדמה לך. כדי להתגבר על חרדה חברתית אתה מוכאח להפסיק להימנע

לראות ולהיראות

בכנס על תאטרון פלייבק טיפולי רונן קובלסקי, פסיכולוג קליני, דיבר על סארטר שאמר: "הגיהינום הוא הזולת" ואחר כך השווה דברים אלו לגישתו ההפוכה של עימנואל לוינס שראה את האחר כהזדמנות ללמידה וגדילה: "אני מוגדר כסובייקטיביות, כפרט, כ"אני", דווקא כיוון שאני חשוף לאחר"

איך אנחנו רואים את האחרים? האם אנחנו מאמצים את גישתו העצובה של סארטר שרואה כל אדם אחר כפגיעה באותנטיות שלנו וכשליח של התפשרות הסתגלות וכאב או שאנחנו מסוגלים לזהות באחר הזדמנות לגדילה ולגילוי.

כשאתם פוגשים אדם זר מה קורה? האם אתם מסוגלים להתלהב מהשונות שלו? להסתקרן? האם אתם מבינים שקיבלתם צעצוע חדש לשחק בו ולהתענג עליו?

העמדה שממנה אנחנו יוצאים כשאנחנו מתקשרים אם אחרים היא בעיני רלוונטית מאוד למי שסובל מחרדה חברתית. אם היינו מסוגלים לראות את האחר כהזדמנות במקום כאיום החרדה היתה מתפוגגת ברגע. האפשרות הזאת, שימו לב, היא במרחק יריקה - מתחננת לפנינו שרק נאמץ אותה

רונן אומר שלא מעט כאב נפשי נובע מהמקום הזה מהעיקשות שלנו ומההרגל שלנו לחשוד בזולת במקום לפתוח את ליבנו אליו. לדבריו של רונן תאטרון פלייבק כשיטה שמעודדת אמפתיה והקשבה לזולת מכוונת אותנו לשם - למקום פחות מפחיד ויותר סקרן לזולת.

בהקשר זה אני נזכר בג'ק קורנפילד שבספרו הלב הנבון שעוסק בפסיכולוגיה בודהיסטית המליץ על התרגיל הבא:

חכו ליום שבו תקומו במצב רוח טוב, כשלבכם פתוח אל העולם. אם ימים כאלו נדירים בחייכם, בחרו יום טוב יחסית. לפני צאתכם לעבודה קבלו החלטה ברורה שבמשך הבוקר הקרוב תבקשו לראות את האצילות הנסתרת אצל שלושה אנשים. הקפידו על קיום הכוונה הזו בלבכם תוך כדי שיחה או עבודה אתם. שימו לב כיצד התפיסה שלכם משפיעה על התקשורת ביניכם, איך היא משפיעה על לבכם ואיך היא משפיעה על עבודתכם. אחר כך בחרו לעצמכם עוד חמישה ימים שבהם מצב רוחכם יהיה טוב במיוחד ותרגלו שוב במהלך אותם ימים.

אני משוכנע שהדברים האלה נכונים ונכונים שבעתיים עבור מי שסובל מחרדה חברתית - מי שיצליח לסגל לעצמו גישה סקרנית וחומלת לזולת יפסע צעד ארוך ומשמעותי בדרך להתגבר על חרדה חברתית. זהו שינוי תודעתי והוא קל כמו שהוא קשה - אנחנו רק צריכים לשנות את נקודת המבט שלנו.

על פי קוהוט (פסיכואנליטיקאי וממייסדי פסיכולוגית העצמי) כדי לבנות הערכה עצמית אדם זקוק (בין השאר) לתחושה שהוא מיוחד בזכות עצמו ולא בזכות מה שאחרים מצפים שיהיה - תחושה זו מושגת בדרך כלל על  ידי דמות הורית שרואה ומתפעלת ממנו בינקותו ("מי גאון של אמא?"). כשההורה אינו אמפתי וקשוב לצורכי הילד - עלולה להתפתח אישיות נרקיסיסטית המבקשת אישור וחיזוק על גדולתה מהזולת. אישיות נרקיסיסטית שנפגשת עם האחר אינה מביעה בו עניין ואינה רואה בו הזדמנות אלא מחפשת אישור והערכה. חווית קיום שלדעתי מזכירה חרדה חברתית - ונראה שמנגנונים דומים פועלים בשני סוגי ההפרעות - ההבדל הוא שנרקיסיסט בתגובה לביקורת יפנה את זעמו כלפי חוץ ובעוד שהסובל מחרדה חברתית יחווה ביקורת כדחייה והשפלה.
הטיפול על פי קוהוט מהווה חוויה מתקנת כשהמטפל פועל עבור המטופל בשלושה ממדים:  כדמות מתפעלת, כדמות להערצה וכנפש תאומה ומבינה. אמפתיה - היכולת להבין ולראות את חוויותיו של המטופל היא הכרחית לתהליך הטיפולי.

תרגול של קבלה והענקה של אמפתיה - בניית היכולת לראות ולהיראות היא דרך להתגבר על חרדה חברתית.  חפשו לכם דרכים לעשות זאת: אמצו לעצמכם פוזיציה של הקשבה חומלת בבואכם במגע עם אחרים והרשו לעצמכם להיראות. כמנחה קבוצות, אני מאמין שהקבוצה היא מיכל טוב להתנסות בכך - בקבוצה אנחנו מתמקמים באופן מודע בפוזיציה של הקשבה אמפתית לזולת ונחשפים למבטו המתבונן של האחר. אבל גם אם אינכם נמשכים להשתתפות בקבוצה תרגול של קבלה ונתינה של אמפתיה אפשרי בכל מקום: חברים והורים ואפילו זרים ברכבת יכולים להיות מאזינים טובים - העריכו אותם על כך והקשיבו להם חזרה. הקשיבו לאנשים בעבודה ובלימודים ובקופת החולים. האזינו לבן הזוג, ולדייט שנפגשתם איתו לראשונה. האזינו לשכנה מלמעלה ולירקן ולעוזר שלו ואל תשכחו לחשוף ולתת מעצמכם חזרה. הרשו לזולת להביט פנימה ואפשרו לעצכם להאמין ולו בקצת שהאחר הוא הזדמנות

בין חרדה חברתית להפרעת חרדה חברתית – האם חרדה חברתית היא בעיה נפשית, בעיה חברתית או אופי

הפרעת חרדה חברתית היא מושג פסיכולוגי שהחל לצבור עניין אי שם בשנות ה-80 והמשיך לצבור תאוצה בשנות האלפיים. כיום יותר ויותר אנשים מאובחנים עם חרדה חברתית והמושג מוצא את דרכו כמטבע לשון לשפת הדיבור. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חרדה חברתית. האם כל מי שסובל מחרדה חברתית סובל מהפרעת חרדה חברתית?

עם חדירתו של המושג חרדה חברתית לתוך שפת הדיבור אי אפשר יותר להתייחס לחרדה חברתית כהפרעה פסיכולוגיות בלבד, חרדה חברתית הרחיבה את גבולותיה אל מחוץ לתחום הפסיכולוגיה וכעת אפשר להתייחס לחרדה חברתית גם כחוויה קיומית/סוציולוגית.

כחוויה קיומית סוציולוגית ניתן להגדיר חרדה חברתית כך: חרדה חברתית היא מצב קיומי של אדם רגיש ומופנם בחברה שמקדשת מוחצנות ומתייגת מופנמות כפגם.  הסטנדרטים החברתיים העכשוויים לא מחבקים את אלו מאיתנו שנוטים למופנמות ורגישות. העולם המודרני הוא צעקני מהיר וחברתי ומעודד את כל מי שאינו כזה לראות את עצמו כפגום. אתה "צריך" שיהיו לך 1000 חברים בפייסבוק, אתה "צריך" להתגבש עם חבריך לעבודה, לצאת , לכבוש, לזיין. לשבת עם התה והלימון והספרים זה בהחלט כבר לא מספיק טוב. החברה אומרת לנו שהמבט שלנו צריך להיות מופנה החוצה ושמבטם של האחרים צריך להיות מופנה אלינו. מי שבאופיו הוא שקט מצד אחד ומצד שני מפנים את המסר הזה יסבול מסתירה פנימית שתביא אותו להתבייש ולכעוס על עצמו - זוהי חרדה חברתית

הפסיכולוגיה מגדירה הפרעת חרדה חברתית כחשש או פחד שתיגרם לנו השפלה, מבוכה או ביקורת. דוגמאות יכולות להיות לדבר לפני קהל, מול הבוס, בדייט, בריאיונות עבודה. חרדה חברתית יכולה להתבטא בקושי למצוא בני זוג, בבדידות חברתית ובקשיים בלימודים ובעבודה. אבל האם כל מי שהוא קצת יותר מופנם מאחרים ושלוקח לו יותר זמן "להתחמם" בחברה סובל מהפרעה נפשית?

ה DMS – התנ"ך של הפסיכולוגים מונה מעל 300 הפרעות ומחלות נפש. הפרעת נפש כפי שהיא מוגדרת ב DMS , היא למעשה שורה של סימפטומים המאוגדים תחת כותרת אחת. בניגוד למחלות פיסיות, חרדה חברתית והפרעות נפש ככלל לא מאובחנות באמצעות סמן ביוכימי כלשהו. אבל זה לא אומר שהפרעות לא קיימות: גם איידס היא תסמונת ולקח זמן בטרם אובחן הגורם הביולוגי לאיידס (נגיף ה HIV) – אז העובדה שאין סמנים ביולוגים המסייעים לאבחנה לא אומרת שהפרעת חרדה חברתית לא קיימת.

השאלה היא בעצם מתי טבע מופנם וביישנות עוברים קו מסוים שאחריו ניתן לאבחן הפרעה נפשית כמו הפרעת חרדה חברתית. התשובה היא מורכבת וברור שלא מדובר בקו אלא באזור אפור ורחב.

לפעמים ההפרעה התפקודית היא נרחבת וברורה ואז האבחון קל: אם חרדה חברתית מונעת ממך למצוא עבודה (כי אתה נמנע מריאיונות), אם חרדה חברתית מונעת ממך למצוא בן/בת זוג (כי אינך עומד במתח הכרוך בדייט או אינך מסוגל ליזום פגישה למטרות רומנטיות), אם חרדה חברתית מונעת ממך חיי חברה (משום שהמתח הכרוך בכל פגישה חברתית הוא גדול מידי) אז ברור למדי שאתה סובל מחרדה חברתית. 
אבל אם אלו הקריטריונים לאבחון חרדה חברתית – אז ככל הנראה אנחנו ניצבים בפני מגפה של יתר איבחון – מעט מאלו המאובחנים כסובלים מהפרעת חרדה חברתית באמת נמצאים במקום התפקודי הזה.

יש גם את מי שאינו נמנע אבל עדיין ביישנות ומופנמות גורמים לו לסבל: ישיבות צוות בעבודה גורמות לו מתח, הוא פגש את בת זוגו באתר הכרויות ומעולם לא העז "להתחיל" עם בחורה. יש לו חברים – אבל קשה לו ליצור קשרים חדשים ולפנות לאנשים חדשים. החיים החברתיים שלו מצומצמים ובניגוד למופנמים אחרים הוא מרגיש שהוא מפסיד משהו שהוא לא חי את חייו עד תומם. הוא מסתכל באחרים בקנאה. נראה לו שהחיים שלו יבשים ומשעממים ושלהם תוססים ומלאי עניין. האם אדם כזה סובל מחרדה חברתית? אולי הוא "סתם" ביישן שמתבייש במופנמותו.

במציאות רבים מהסובלים מחרדה חברתית בעצם מתקשים לקבל את אופיים המופנם. אם החברה היתה יותר סובלנית ומקבלת כלפי מופנמות פחות אנשים היו סובלים מחרדה חברתית. אם זו לא היתה בושה להיות שקט היינו רואים פחות אבחונים של חרדה חברתית. הגינוי של התכונה הוא שיוצר את המצוקה ולא התכונה עצמה.

איך קבוצת יחסים בין אישיים הצילה את חיי והפכה אותי מאדם ביישן לפנתר מסיבות

בחורה בקבוצה - מה היא גורמת לך להרגיש?

האמת היא שלא. לא באמת. זה לא מה שקרה.

אבל קבוצת יחסים בין אישיים כן טומנת בחובה יתרונות מעניינים לסובלים מחרדה חברתית.

הגעתי לקבוצה כזאת, אני כבר לא זוכר בדיוק למה. אם אהיה כנה עם עצמי אולי חשבתי שאמצא שם אהבה. כל כך בודד וזקוק למגע אנושי הייתי שזה נראה לי פתרון אפשרי. פנטזתי שהאחת שחיכיתי לה מחכה לי שם. אבל גם הייתי צריך לשקר קצת לעצמי כדי לשמור על הכבוד - אז אמרתי "זה טיפול", וכשנאמר לי שמנחת הקבוצה אינה פסיכולוגית נעצבתי. אבל כבר עשיתי את הטלפון ולא ידעתי להגיד לא אז מצאתי את עצמי בשיחת הכרות - נעלב מכך שלמעשה בוחנים אותי - בודקים את התאמתי לקבוצה. התעצבנתי וסתמתי. כרגיל.

חודש מאוחר יותר התייצבתי בקבוצה. ששה חברים היו בקבוצה ובהם בחורה אחת יפה שהפחידה אותי אז לא דיברתי אתה. האמת היא שלא דיברתי בכלל. הקשבתי מפוחד וסובל ולא הבנתי למה אני עושה את זה לעצמי. השתיקות של הקבוצה הכאיבו לי והשיחות נראו מאולצות ונוקשות. חשבתי כל הזמן לעזוב. אבל לא עזבתי, כי לא היה לי נעים וגם כי אחרי תקופה התחלתי להבין משהו: הנה אנשים שמדברים באמת - שמדברים ללא מסכות - שמביעים כאב וצער וחיבה. הנה אמיר שמבוגר ממני בעשר שנים שמדבר בכנות על נישואיו המתפרקים ועל כך שהוא מרגיש קרוב אלי שאני מעורר בו חיבה. והנה סוכן הביטוח הנפוח שהגיע ונפלט לאחר שתי פגישות כשהקבוצה הסבירה לו עד כמה הוא יהיר - עד כמה הוא מעורר דחייה. אני מניח שזו לא הייתה חוויה טובה עבורו. ואני שתקתי. שתקתי תקופה ארוכה והם הביעו עניין בהתחלה ואחר כך כעסו ואחר כך התייאשו ואיבדו עניין - חלקם. לא כולם. "אתה נראה כמו מישהו שיש לו מה לומר" אמרה לי אחת המשתתפות. "החוסר ביטחון שלך מעצבן אותי" אמרה אחרת. ואמיר הזדהה איתי - פעם הייתי כמוהו. והבחורה היפה הייתה יפה ועצובה ועם מצבי רוח משתנים. היופי לא עזר לה בכלל. בשום דבר זה לא עזר לחיים הדפוקים שלה עם החבר הדפוק שלה שהייתה נפרדת ממנו כל שבועיים ואז חוזרת. אז התחלתי לומר קצת דברים בכוח. בהתחלה מגמגם ואחר כך יותר בביטחון ולמדתי על אנשים ולמדתי לדבר ולהגיד את מה שאני חושב ומרגיש ולמדתי מהם על עצמי ולפעמים הם עודדו אותי. וכל הזמן שאלתי את עצמי - האם זה אמתי? האם לאנשים האלה אכפת ממני? איך אני יכול לתת את הנפש שלי למי שלא אוהב אותי? ובסוף גם העזתי לשאול אותם והבנתי כמה השאלות האלו תמיד נמצאות אצלי בכל מקום. שזה קשור לפחד שלי להתחייב. שאני זה שנזהר מלהקשר והאחרים מרגישים את זה אז הם לא נקשרים אלי...

לדבר. להרגיש. להבין. להתפתח. זה מה שקיבלתי מהקבוצה. אבל האם זה עזר לי עם העניין של החרדה החברתית? עזר אבל בצורה קצת משונה ולא ישירה.

אנשים הסובלים מחרדה חברתית, סובלים בקבוצת יחסים בין אישיים. ממה הם סובלים? הם סובלים מחרדה חברתית. כי זוהי החשיפה האולטימטיבית - חשיפה אישית ורגשית - להגיד מה שאתה חושב - להראות מי אתה -לשמוע מה אחרים חושבים עליך. אם יש גיהנום - זהו הגיהנום של הסובלים מחרדה חברתית. אבל חרב שחושלה בלהבות השאול אינה ככל החרבות - והשהות בקבוצה חישלה אותי ועיבתה את עורי ועידנה את שמיעתי. לאחר הקבוצה אני מעז יותר אני מגיע עמוק יותר. אבל לא, אני לא פנתר מסיבות.

לקריאה נוספת:

מהי קבוצת יחסים בין אישיים - הגדרה של קבוצת יחסים בין אישיים 

איך קבוצת יחסים בין אישיים מסייעת להתגברות על חרדה חברתית 

בשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי. להיות נורמלי זה להימצא בין הדומים לי

בכתבה על אוטיסטים בתפקוד גבוה זה מה שקראתי מפי אחת המרואיינות: "להיות נורמלי זה להימצא בין הדומים לי". היא התכוונה בין חבריה האוטיסטים. אוטיסט אחר אמר: "הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי". בעוד שאנחנו "הנורמליים" מנסים ללמד אותם להיות כמונו - הם בעצם כלל לא רוצים בכך.

הורים לילדים חרשים שהם עצמם חרשים פעמים רבות מסרבים לנתח את ילדיהם ולהתקין בם שתל שמיעה: הם מפחדים שאם יתקינו את השתל הילדים ינודו מקהילת החרשים - מבחינתם הסירוב הזה לא משאיר את ילדם נכה ופגום - אלא מונע מהם להיות זרים בביתם.

גם קהילות אחרות כמו קהילת החרדה החברתית או קהילת הרגישים מאוד לא שונות. גם שם נמצא אמירות כמו: "רק אתכם אני מרגיש נורמלי". ונמצא את מי שיזהה חרדה חברתית או רגישות יתר כיתרון שלא ירצה לוותר עליו

הרצון בשייכות הוא רב עצמה וכללי. הקבוצה עוטפת את הפרט בשכבת הגנה. לחצים חיצוניים מתגמדים כשאתה חלק מהקבוצה שלך. פרט שיוצא מהקבוצה ומנסה להתערות בעולם החיצון עם הזרים חשוף ללחצים שלא הכיר קודם - אלו הלחצים שכל מי שחווה הגירה מכיר אותם ולא בכדי קהילות מהגרים נוטות להתכנס בתוך עצמן.

ואני חושב שאולי חרדה חברתית היא פגם ביכולת לחוש שייכות. שנים אתה נע לבדך: גר בארץ נכרייה. בכל מקום חיץ של חרדה עומד בינך לבין העולם. קיר דק של זכוכית. בועה שעוטפת אותך. וכמו מהגר עליך להקשיב חזק יותר - לתרגם לעצמך חזרה לשפה שלך כשאתה שומע ואל השפה שלהם כשאתה מדבר.

כשהייתי נער רשמתי ביומני: אין אנחנו - רק אני. ביטוי לתחושה הברורה שלי שאין קיום לקבוצה. בראשית ימי התבגרותי הצטרפתי לתנועת הצופים - אני זוכר שהיו נהוגים שם דיונים בנושאים שונים - וטכניקה מסוימת הייתה שגורה אצל המדריכים: הם היו מבקשים את החניכים להתחלק לקבוצות על פי הדעות השונות ביחס לנושאים שעלו: קבוצות של חמישה, קבוצות של ארבעה לפעמים אפילו זוגות. אבל אני, פעמים רבות מצאתי את עצמי בודד בקבוצת היחיד. זה היה חסר תוחלת. האם אז זה התחיל? כשההתנגדות המובנה שבי דחקה אותי החוצה מכל שייכות - החוצה מהגנת השבט? לא פלא שהרגשתי חשוף וחסר ביטחון - נמלה עצובה מחוץ לקן. לא נשארתי שם זמן רב. הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי.

לקריאה נוספת:
יוצאים מגדרם