יום רביעי, 26 בפברואר 2014

שיחות טלפון - שני קצרצרים בסדרה סיפורים על אנשים ששכחו לחיות

שני קצרצרים בסדרה סיפורים על אנשים ששכחו לחיות

  1. חני פוטר - סיפור על זוג החברים לעבודה חני וצפי. חני פוטר מהעבודה וצפי מבטיח לעצמו להתקשר אל חברו... מתישהו...
  2. שירה לא עונה - סיפור על חרדת טלפונים



שיחת טלפון מהעבר

אהבה ישנה שלי התקשרה. 20 שנה מאוחר מידי. מה שהיה כבר נבל, התפורר והיה לאבק. הכעס תחושת ההשפלה והפספוס כבר כהו. נותרה רק תחושה עמומה - הצער שאתה חש על מישהו אחר. כמו סרט עם סוף עצוב. החיים לשו ושינו אותי. השמנתי. התקשחתי. היום אני מדבר בקלות. אז הייתי עלה נידף - נרעד עם כל אוושה.

היא לא יודעת מי אני.
אני לא יודע מי היא.
אפילו את שמה החליפה. חזרה בתשובה. ילדה ילדים. עשתה רוורס וחזרה מחצית הדרך בשאלה. התגרשה.

עכשיו היא מדברת אלי בטלפון ואני לא מזהה את קולה. מתרגש. אבל לא מספיק כמו שאולי הייתי צריך להיות.
אני נחמד. נחמד מידי אליה. לא כועס. מרצה.

האם שכחתי איך היא נעלמה מחיי בלי הסבר, איך היא החזיקה אותי כמו כלבלב, איך היא שכחה ממני ברגע... ואני חביב. אדיב. לאדם שהכאיב. למה אני לא כועס?

אני: "ומה שלומך? ויש לך ארבעה ילדים? באמת? איזה יופי? גרושה. כן מעניין ... לא. לא. אני לא נשוי (מתנצל, למה אני מתנצל על מה יש לי להתנצל???). לא אין לי ילדים. נראה לי שזה קשה לי מידי ואני עדיין לא שם.... " (שוב מתנצל?)
היא: "אני מרגישה שאני צריכה לבקש ממך סליחה אבל אני לא יודעת על מה."
אני: "אין על מה. דברים קורים". (מה את מטומטמת? אני רציתי אותך ואת רצית כלב. על זה את צריכה לבקש סליחה)

השיחה משמימה. היא מתחילה לסגת. מבינה את הזרות. אם רמזה בתחילה על רצונה להיפגש עכשיו זה בלתי אפשרי: היא בצפון ואני במרכז. אנחנו רחוקים.

השיחה דלה.

ג'ונסטון אומר: זה מעניין כש A משפיע על B. השינוי הוא לב העניין. ושינוי רגשי מעניין יותר מכל. אני לא נותן לה להשפיע עלי. ומכאן העקרות. הלב מתרגש אבל החוץ נותר יבש.


מסקנות לעצמי:
להגיב.
להגיב בזמן
להיות אמתי
אין כבוד בשמירה על הכבוד.
תפסיק לנסות לרצות. זה מעייף ומתיש. לא רק את עצמך גם את הצד השני.
נחמה: היא זכרה אותי. השארתי סימן.

הרצון לשאת חן מרחיק אותנו מאותנטיות. שיחת הטלפון הזו הייתה רוויה בניסיון להיות חביב, בסדר, להרגיע.
זו לא הדרך.




יום רביעי, 19 בפברואר 2014

מנהיגות שקטה - על אנשים קולניים ואפליית המופנמים

אני עובד כבר שנים לא מעטות כמהנדס תוכנה, עם חיבה לא מועטה למקצוע. למרות הדימוי האפרורי משהו - תמיד זיהיתי בעבודת היום-יום של המתכנת יצירתיות. לאט לאט כשהשנים עוברות עובדים צעירים מפנים אלי מבט תוהה - איך זה שאתה עדיין באותה עמדה שממנה התחלת. למה (עדיין) אינך ראש צוות? יש לכך סיבות אישיות שונות אבל כרגע אני רוצה לתת את הדעת למה שאני מכנה אפליית המופנמים.

העניין הוא כזה - אנשים שקטים נתפסים אקסיומטית ואפריורית כבלתי כשירים לניהול. כשהם כן מגיעים לניהול - הם השונים ויוצאי הדופן - הם לא הבחירה הראשונה. כמו קבוצות מיעוט אחרות הם זקוקים לשילוב של הזמן הנכון - המקום הנכון - מנהל בכיר שמאמין בהם וכישורים יוצאי דופן באופן יחסי על מנת לסלול את דרכם בהיררכיה הארגונית.
האקלים התרבותי שאנחנו פועלים בו מזהה מוחצנות ואגרסיביות כתנאי סף לניהול.

סוזן קיין כותבת בספרה "שקט":
"בהנחה שלאנשים שקטים ואנשים קולניים יש פחות או יותר את אותו מספר של רעיונות טובים (ורעים), מדאיג אם הקולניים והמשכנעים הם המנצחים תמיד. פירוש הדבר שהרבה רעיונות גרועים מנצחים בעוד שרעיונות טובים מושתקים. אבל מחקרי דינמיקה קבוצתית מראים שזה מה שקורה. אנחנו חווים את הדברנים כחכמים יותר מאשר הטיפוסים השקטים - גם אם הציונים הממוצעים ומבחני הכניסה לאוניברסיטה ותוצאות מבחני האינטליגנציה מראים שתפיסה זו שגויה. אנחנו רואים בדברנים מנהיגים. ככל שאדם מדבר יותר כך אחרים בקבוצה נוטים להתחשב בדבריו, כלומר הוא צובר כוח ככל שהפגישה מתקדמת."

אני יכול להעיד שישיבות עבודה בהן השתתפתי הן כאלה - מנצח מי שמדבר יותר - מי שחזק יותר - מי שכריזמטי יותר. משקלו של הטיעון האובייקטיבי הוא כמעט חסר חשיבות. אם אתה הססן וביקורתי כלפי הרעיונות שלך עצמך. אם אינך דוהר בשכנוע עצמי הסיכוי שהרעיונות שלך ישמעו או יישקלו נמוך עד שואף לאפס.

קיין כותבת בספרה: "יש אנשים המוצבים בעמדות סמכותיות מפני שהם מטיבים לדבר אבל חסרים רעיונות טובים... קל להתבלבל בין כושר מלל לבין כישרון... מישהו נראה כמו פרזנטור טוב, אדם נוח לבריות והתכונות האלה מתוגמלות"



יום שישי, 14 בפברואר 2014

בחורה בבית קפה

... זה הזכיר לי את הפעמים שראיתי מישהי בקפה בניו יורק והחלפנו מבטים אבל לא היה לי אומץ להגיד משהו ואז היא הלכה, ונדרתי נדר לחזור לשם בדיוק באותה השעה בימים הבאים כדי לראות אותה שוב, אבל זה תמיד היה נדר ריק מתוכן. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. חששתי מההשפלה שתארוב לי כתוצאה מההשתטות הזו - או שהבחורה לא תחזור לעולם, או שהיא כן תחזור, אבל תדחה אותי בגלל שלא הבנתי אותה בפעם הראשונה.

מתוך: התעורר אדוני של ג'ונתן איימס. מומלץ

יום רביעי, 5 בפברואר 2014

קללת השכל

בגיל מסוים אתה מביט בעולם וכולם נראים לך טיפשים: התנועות שהם עושים השיחות שהם משוחחים - ההורים והאחים. אתה מסתגר בשקט ובבדידות - המילים שיוצאות ממך מדודות ושקולות. הילד הסקרן שהיית שוקע אל תוך מתבגר זועף. אתה מבקש מפלט לכאביך בחכמה - מסתגר בחדר ולומד. אתה מבין טוב מאוד איך העולם היה צריך להיות אבל משהו לא עובד. האחרים משייטים בעולם בטמטום עולז ואתה חושב מחשבות. אם אתה כל כך חכם - למה זה כל כך כואב? למה אחרים זורמים ואתה לא מסוגל להוציא הגה. למה לכל התנהגות קודמות רכבות ארוכות ואטיות של מחשבות, הסתעפויות ושיקולים. למה המוח שלך חד אבל הגוף שלך גמלוני.

מה עשתה לך האינטליגנציה? איך איבדת את החיות והברק? מה היה בך כילד שאיננו עוד?

ואתה מבין: לילד אין מבקר פנימי. ילד אינו שואל את עצמו מה אחרים יגידו ועד כמה התוצאה תהיה טובה. ילד עושה ונהנה. ילד זורם. ילד משתובב.

אז אתה מחפש את ילדותך בשנית ומחפש דרכים לאבד את עצמך ולהשקיט את המחשבות. ובולע חומרים ומחפש תענוגות.

אבל אתה מבין: כדי להשיב לעצמך את הספונטניות והחיות כאדם בוגר אתה מוכרח למתן את המבקר הפנימי, אתה צריך להפסיק לשקול ולהעריך, להפסיק להיות מודאג לגבי התוצאה. אתה עדיין לועג - אז אתה אומר - אני רוצה להיות מטומטם - אני רוצה להיות כמו כולם.

אבל אתה מבין: חיים טובים הם חיים של יצירה וזרימה. האמנות של יחסים בין אישיים מחייבת אותך לוותר על הצורך בשליטה - כי השליטה הזאת מאיטה אותך - מחשבות רבות מידי גרמו לך לצאת מסנכרון ומהזמן - הביקורת העצמית גורמת לחיים להתנגן כמו פס קול בהלוך אטי ולך להתבונן בם בתיעוב. וזה לא מה שרצית. יצאת לחפש יופי וחזרת עם גוויה

החוקים שונים כשאתה בא במגע עם החיים. כשאתה חי - המחשבה צריכה להשיג את התנועה. התנועה לא יכולה לחכות. תנועה שחיכתה איבדה את נשמתה.

בגיל מסוים אתה מבין שאתה מוכרח לוותר על השכל.

יום שני, 20 בינואר 2014

מחשבות על הערכה עצמית וחרדה חברתית

הערכה עצמית היא התשובה לשאלה: עד כמה אתה מרגיש שלם עם מי שאתה ומה שאתה, עד כמה אתה מעריך את עצמך, כמה טוב לך עם עצמך. רוב האנשים מצליחים לפתח הערכה עצמית חיובית לגבי עצמם מעצם הרצון להרגיש טוב יותר. ישנם אפילו מחקרים המראים שרוב האנשים משוכנעים שהם טובים יותר מהממוצע.  ההערכה העצמית של אנשים בדרך כלל מוטית חיובית. כלומר אנשים משוכנעים שהם מוצלחים יותר ממה שהם באמת. אנשים בדרך כלל נוטים לייחס יותר חשיבות לתחומים שהם מוצלחים בהם: לדוגמה: אינטליגנטים מייחסים חשיבות לאינטליגנציה.
כל זה טוב ויפה, אבל מסתבר שההערכה העצמית שלנו היא תלוית סביבה: כלומר אנחנו נאמין שאנחנו מוצלחים אם הסביבה שאנחנו חיים בה תעריך ותראה את התכונות והיכולות שלנו כחיוביות. אנחנו זקוקים לאישור חברתי שאנחנו אכן מוצלחים. 
אנחנו חיים בעולם המקדש מוחצנות, חשיבה מהירה ואת מספר החברים בפייסבוק. אדם יכול להיות יצירתי, רגשי ואינטליגנטי - אבל אם הסביבה משדרת לו שהוא אטי מידי - מוזר מידי - שונה מידי -יקשה עליו לפתח הערכה עצמית. הערכה עצמית נקבעת על ידי יכולתו של אדם להגיע להשגים המוערכים על ידי החברה שבה הוא חי. בעבר משוררים וסופרים זכו לאהדה. דמויות שתקניות וסגורות שבו את לב הציבור כמסתוריות ועמוקות. הגבר הישן היה גבר שותק. והייתה סביבו הילה של קוליות. אם קלינט איסטווד היה נולד היום הוא היה מקוטלג כחנון-מוזר עם חיבה מבהילה לכלי נשק. אם אתה גבר ונולדת היום עדיף שתהיה מגניב מצחיק ומהיר - עדיף שתהיה ציון ברוך - כי רק אז תזכה בבחורה. אם תהיה קלינט איסטווד כנראה שלכל היותר תהיה ה"ידיד הטוב"
חרדה חברתית היא פונקציה חברתית. העולם אומר לי להתבייש במופנמות שלי. העולם לא אמר את זה לאבא שלי. או שהוא אמר את זה, אבל פחות. 
הסביבה אומרת לי שמוחצנות היא ערך ושהיא ערך חשוב. אני מפנים את האמירה: מכיוון שכאדם אני מופנם - נפגעת הערכתי העצמית.
לא נוכל לשנות את העולם, אבל הערכה עצמית אינה קשורה לממד החברתי בלבד. יש לנו תכונות נוספות והערכתנו העצמית נקבעת לפי עד כמה הן חשובות לנו ועד כמה אנחנו מוצלחים בהם. חרדה חברתית קשורה להתמקדות אובססיבית בציר מוחצנות ומופנמות ונטייה לשכוח מתכונות אחרות שאנחנו מוצלחים בהן וייתכן אף שמוערכים עליהן. 

יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

לבד במסיבה, לבד באירועי חברה. לבד.

כל פעם אנחנו נתקלים בכך מחדש: חבר לעבודה עוזב וכולם מתכנסים לאירוע פרידה מאולתר. המנהל מברך: "מקצוען אמתי, תרמת רבות ומעבר לכך גם חבר ואדם טוב" ובלה בלה בלה בלה. לפעמים איזו אנקדוטה, מתנה מהחברים ועוגת השוקולד. עומדים, צוחקים, מקשקשים. אבל אתה עומד בצד נבוך - לא מוצא את עצמך - עם מי לדבר? - למי לפנות. הכאב המוכר עולה בך - "מה להגיד", "אין לי פה חברים". אתה אוסף את פרוסת העוגה ובורח חזרה לעמדת העבודה. לפעמים, אתה חוזה את הסיטואציה הזאת מראש ומוותר על המסיבה - מנדה את עצמך מהעדר ואחר כך מתפלא מדוע אינך אחד מהחבר'ה.

אז מה אפשר לעשות בסיטואציה הכל כך מוכרת הזאת? קראו בדף העזר מתוך התכנית של ד"ר ריצ'רדס - איך להתמודד עם חרדה חברתית במסיבה.

ד"ר ריצ'רדס אמנם מתייחס למונח האמריקאי - mingling - אבל יש לו מספר עצות שגם הקהל הישראלי יכול לקחת ולאמץ לעצמו:
  • חפשו מישהו בודד וצרו אתו קשר - קחו את היזמה - ה"קרבן" שלכם ישמח וגם הרגשתכם שלכם תוטב
  • הימנעו מלהתמקד בעצמכם ובתחושות שלכם - הסתכלו החוצה ונסו להשתתף בשיחות
  • אל תחששו לחזור אל אותו הסיפור עם שני אנשים שונים - זה טבעי ונורמלי
  • שתיקות מביכות? אל תיקחו עליהן אחריות - זאת אחריות של שני הצדדים
  • גישה חיובית - מכירים את המושג נבואה שמגשימה את עצמה? הגישה אתה אתם מגיעים לאירוע נוטה לממש את עצמה - הגיעו בגישה מבודחת וחיובית והסיכויים שלכם ליהנות מהאירוע יגדלו.
  • גם אם אתם אינכם משוחחים עם אף אחד - זה בסדר - אל תלקו את עצמכם על כך - אינכם חייבים דבר לאיש
  • זה small talk - אתם לא צריכים להבריק ואף אחד לא בוחן אתכם