יש משהו קיצוני באנשים עם חרדה חברתית אך הקיצוניות הזאת נסתרת מהעין. כלפי חוץ אנחנו נראים ופועלים בצורה שקולה ומדודה אבל הסיבה לכך היא כוחות עצומים שפועלים בתוכנו אחד כנגד השני ומאיינים זה את זה. להרבה אנשים עם חרדה חברתית אספירציות גבוהות מעצמם והם רוצים להנהיג, לזכות להערצה ולחיבת ההמונים. במקביל לרצונות האלו קיים פחד משתק: פחד שאם יעיזו ויחשפו את עצמם לעין הציבור - כולם יראו אותם בכשלונם ובאפסותם. הגישה היא גישה של שחור ולבן אני מלך או אביון, נערץ או מושפל ועין הציבור היא השופטת - אני תלוי בגחמותיהם של ההמונים ולכן עדיף לי להיזהר, עדיף לי לבוז להם מראש. עדיף לי לא לדעת ולכן עדיף לי לא לנסות. אז אני נמנע ולא עושה הרבה. אני מותיר לעצמי את התקווה שיש סיכוי שאני בעצם נפלא אבל פשוט אף אחד לא יודע את זה.
כלפי חוץ זה נראה איטי ושקול אבל מבפנים זה קורע אותי לגזרים.
לגישה הקיצונית הזאת יש גם השלכות בכל הנוגע למי שהבין שהדרך לשיפור והתגברות על חרדה חברתית מחייבת חשיפות. יש לא מעט אנשים שמרגע שהם מכירים בכך שעליהם להיחשף לסיטואציות חברתיות נוקטים בגישה של הכל או כלום. זה מה שגורם לפרח קיר למצוא את עצמו ביום אחד בהיר אחד מופיע מול אולם שלם של 300 אנשים וקורא שיר העוסק בנטיותיו המיניות. וזה מה שגורם לו גם להתרסק ולניסיון ההרואי שלו להסתיים בכשלון התכנסות נוספת פנימה
השבוע תרגמתי קטע חדש מדפי העזר של ד"ר ריצ'רדס - "איך לבצע חשיפות למצבים מעוררי חרדה חברתית" - המסר העיקרי הוא - "לאט ובהדרגתיות".
זוכרים את הבדיחה הישנה על קיפודים?
איך קיפודים עושים אהבה?
נו איך?
לאט ובזהירות.
בכל הנוגע לחשיפות בחיים האמיתיים נסו לעשות זאת כמו שקיפודים עושים אהבה - היו איטיים ושקולים. היחשפו אבל בחרו לכם מטרות שקולות והדרגתיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה