יום רביעי, 30 באפריל 2014

הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם: פנחס שדה, סולומון אש והכאב היפה השוכן בנפשו של האינדיבידואליסט


איזה משלושת הקווים בצד ימין זהה באורכו לקו בצד שמאל?
חלקכם אולי מכירים את ניסוי הקונפורמיות של סולומון אש. מדובר בניסוי ידוע מתחום הפסיכולוגיה החברתית: אָש הושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר מתוכם אדם אחד הוא הנבדק והשאר הינם משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, ועליהם היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג (המטלה הייתה קלה). האנשים נשאלו זה אחר זה לגבי תשובתם לכל סט קווים, כאשר הנבדק היה תמיד האחד לפני האחרון שענה את תשובתו, כך ששמע את תשובותיהם של חמישה אנשים אחרים.
כאשר משתפי הפעולה ענו טעות, הנבדקים נטו לענות כמוהם. רק רבע מהנבדקים לא התנהגו בצורה קונפורמית. כלומר יש בנו משהו כבני אדם שנוטה לקונפורמיות. לעדריות (ויקיפדיה)

בספרה של סוזן קיין: "שקט" מתואר ניסוי דומה שנערך על ידי חוקר המוח גרגורי ברנס, שוב התכנסו נחקרים למשימה קוגניטיבית פשוטה ושוב התקבלו תוצאות דומות: בני אדם מוותרים על חשיבתם הרציונלית למען העדר. אך גרגורי ברנס לא עצר כאן והמשיך ובדק את הפעילות המוחית של הנבדקים בעת המטלה וכאן נמצאה תופעה מעניינת: בין הנחקרים שהתעקשו על תשובה נכונה ושונה מזאת של הקבוצה נמצאה פעילות מוגברת באזור האמיגדלה - המקבילה המוחית לחרדה, כלומר המחיר של חשיבה עצמאית הוא חרדה.



חרדה היא לא פעם נחלתם של השונים, של מי שמרצון או בלית ברירה חושב אחרת, של הילד שצועק המלך הוא עירום. הניסוי של ברנס מרמז לנו שהחרדה הזו אינה חולשה - האם על הרואה בארץ העיוורים לוותר על מאור עיניו כדי להיות חלק מהכלל? אני טוען שלא. משימת החיים של האאוטסיידר היא להשתלב בחברה תוך שמירה על ייחודו - ושימוש בפנימיותו כמקור כוח. להבין שעצמאות שכלית ורגישות כרוכות בחרדה. להתנחם בכך שלכאב יש משמעות.

פנחס שדה ידע זאת וידע להתענג על כאבו הבודד ועל עיניו שרואות את שאחרים עסוקים מכדי להבחין:

"בני-אדם מדברים: העשירים מדברים על ממון, המצביאים על היערכות הצבאות, הנשים על בעליהן, המדינאים על עסקי הקהל, המלחים על נערות, הסוחרים על ספָרות, הסופרים על כסף. הם מדברים, אבל, באמת, מה מועיל בכך, אם האדמה שותקת? היא צופייה בהם ללא זיע, באדישות, בעצב, כמו פרה ענקית...
היו לילות בם ביקשתי את נפשי למות... לילות איומי מתיקות! לילות תהום רבה! ולבוקר קמתי עם השמש לחיים חדשים.
ורגעים היו, אשר בהם פרץ מלבי אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא...
מלאתי גשם ורוחות, חושך וחום צהריים. הזמן חלף דרכי כמו אור דרך כוס מים. חלמתי חלומות סבוכים ופרועים.
הלכתי, ובדרכי פגשתי ייסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם.
הלכתי, ובדרכי ראיתי רבות ושונות. ואולם אותי, באמת, עוד טרם ראה איש מעולם.
אלוהים רואני. אולי אף האדמה והצמחים, אך הם שותקים.
כך שאותי עוד איש לא ראה." (החיים כמשל/פנחס שדה)







יום רביעי, 2 באפריל 2014

לכל האנשים השקטים

לכל האנשים השקטים, לכל הביישנים, לכל מי שעומד בצד, למי שמתבונן, למי שיוצר, למי שבודד, למי שמתעורר כדי לכתוב שיר, למי שמתרגש, למי שבוכה.

 למהנדסים ולאמנים שעובדים לבד:

אל תשכחו להיות גאים

אתם מסובבים את העולם. אתם נותנים לו משמעות. אתם המהות, השאר הם שטות

יצירה אמתית מגיעה מבפנים, ולעתים נדירות מתוך שיתוף, שיתוף מחלק את האחריות, שיתוף מחלק את הרגש, שיתוף מחלק את האמת. אמרו לכם שצריך לעבוד ביחד. שלבד זו חולשה. שיקרו לכם.

כשמסתכלים על תהליך קבלת החלטות בקבוצה התופעות האלה תמיד חוזרות: עצלות מחשבתית, קונפורמיזם והתבטלות מול החזק. שלחתם פעם מייל לשני אנשים? הסיכוי שתקבלו תשובה לא גדל פי שניים אלא קטן פי שניים. למה? בגלל חלוקת אחריות. בגלל שאוטומטית פרטים השייכים לקבוצה מסתמכים על כך שמישהו אחר יעשה את העבודה וכל אחד תורם מראית עין. עבודה אמתית, עבודה הדורשת עומק מתבצעת לבד. הקבוצה היא אסוציאטיבית ופרועה ומי שמדבר חזק יותר - את קולו שומעים. בקבוצה רעיונות טובים נרמסים מטעמים פרסונליים, מפחד או מהתרפסות לפני השליט. אין זמן לפתח רעיון ולהשתעשע בו ולבחון אותו מזוויות שונות. הקבוצה תמיד תשאף אל הממוצע הבטוח, רעיונות פורצי דרך, רעיונות מקוריים שייכים לאחד שחשב עליהם ואף פעם לא לעדר הקרנפים.

איינשטיין, ניוטון ודרווין לא עבדו בצוות. כדי להיות יצירתי, כדי להעמיק, כדי להבין דברים עד הסוף אתה צריך להיות לבד. ואם אתם מעדיפים להיות לבד ואם אתם מרגישים נוח בבדידותכם ואם אתם טיפוסים מתבוננים וחושבים אל תשכחו את זה ואל תתנו למיתוס העבודה הקבוצתית לבלבל אתכם או לפקפק בעצמכם.

זה נכון להיות מופנמים. לפחות, זה לא פחות נכון מלהיות מוחצנים. זה לא ציר של רע וטוב. זה כמו נטיה מינית. זה פשוט ככה.

זכרו את דבריו של סטיב ווזניאק:

"רוב הממציאים והמהנדסים שפגשתי דומים לי - הם ביישנים והם חיים בתוך הראש שלהם. הם כמעט כמו אמנים. בעצם, הטובים ביותר ביניהם הם אכן אמנים. ואמנים עובדים טוב ביותר לבד. במקום שיש להם שליטה על עיצובה של המצאה, בלי שהמון אנשים אחרים יתכננו אותה לצורך שיווק או איזו ועדה אחרת. אני לא מאמין שמשהו ממש מהפכני הומצא אי פעם על ידי ועדה. אם אתם המהנדסים הנדירים שהם גם ממציאים וגם אמנים, אתן לכם עצה שאולי קשה לקבל. העצה היא: עבדו לבד. תוכלו לתכנן מוצרים ורכיבים מהפכניים אם תעבדו בעצמכם. לא בוועדה. לא בצוות.