יום שבת, 29 ביוני 2013

למה אנחנו כל כך ביקורתיים עם עצמנו

למה אנחנו כל כך ביקורתיים כל כך עם עצמנו? ואם אנחנו ביקורתיים עם עצמנו האם זה אומר שאנחנו ביקורתיים עם כולם? הייתי רוצה לומר לומר שאני נותן יותר קרדיט לאחרים ואני פחות רע לאחרים מאשר אל עצמי. אבל אם אהיה כנה עם עצמי - לא פעם מצאתי את עצמי עולז בכישלון חברי. בעצם עולז זו לא המילה הנכונה. נכון יותר לומר - נרגע. אני לא רוצה במפלתם - אבל דרך המחשבה שלי היא חנוך לוינית: הצלחה שלהם היא כישלון שלי. הרבה פעמים אני לא רחב לב - בעיקר כשהדבר נוגע לאזורי חוסר הביטחון שלי. ההצלחה של חברי גורמת לי להרגיש כישלון. אז אני רוצה שיצליחו אבל לא יותר ממני. כי ההצלחה שלהם גורמת לי לכאב.
הבעיה היא שצורת מחשבה כזאת גורמת לנו להקיש את ההגד הבא: "אם אנחנו מייחלים למפלתם של האחרים ודאי הם מייחלים למפלתנו." - זוהי כבר צורת חשיבה קלאסית של חרדה חברתית ("קריאת מחשבות") וכמובן שהיא גורמת לנו לחוש תחת מבחן, חסרי ביטחון  ומתוחים.
יכול להיות שאנחנו טועים. אנשים בטוחים בעצמם שאינם ביקורתיים כלפי עצמם - לא עסוקים כל כך הרבה במחשבות ולא יראים כל כך למעמדם - יכול להיות שהם לא חפצים לראות אותנו נופלים.
אני נזכר במילותיו של עלי מוהר: "מלמטה או מעל, למה לא בגובה העיניים?"  האם זה אפשרי?
בקבוצות להתמודדות עם חרדה חברתית בהנחייתי (מים שקטים) אנו עוסקים לא מעט באימפרוביזציה כשיטה לפיתוח ספונטניות. אחד העקרונות החשובים באימפרוביזציה הוא בניית סטטוס. בכל אינטראקציה אנושית קיים הבדל מעמדות. הבדל גדול מייצר בדרך כלל קומדיה. הבדלים קטנים מייצרים דרמה. הנושא של סטטוס, איך מייצרים אותו ואיך משדרים אותו (רמז: באמצעות הגוף) מעניין מאוד אנשים עם חרדה חברתית שעוסקים לא מעט בהשוואה של עצמם לאחרים. אחד מתרגילי האימפרוביזציה שלנו נקרא מלחמת סטטוס - כל אחד מנסה לייצר סטטוס גבוה יותר מזה של השחקן שמולו אך בו זמנית להישאר חביב. למדנו שאנשים עם סטטוס גבוה, בדרך כלל מרשים לעצמם להיות רחבי לב ואפילו מנסים להעלות את הסטטוס של זולתם ולתת לו להרגיש נוח. (חישבו לדוגמה על ראש הממשלה מבקר חייל). כשמנסים לשחק סטטוס גבוה הלך הרוח צריך להיות נדיב ולא תחרותי. אני חוזר: אם אנחנו רוצים להיראות בסטטוס גבוה הלך הרוח שלנו צריך להיות נדיב - משם תיגזר תנוחת הגוף שלנו, האינטונציה והמבע. 
אם אתם רוצים לשמור על מעמד גבוה - גלו חמלה - אל תחפשו את הכישלון וההשוואה - נסו לעודד ותראו ותשדרו ביטחון רב יותר.
אם אתם ביקורתיים עם עצמכם - מה הייתם חושבים לו היה מדובר באדם זר - האם גם אז הייתם כל כך ביקורתיים. קראו מה יש לד"ר ריצ'רדס להגיד בנושא בתרגום השבועי: "שים את עצמך בנעליו של אחר"

יום שישי, 21 ביוני 2013

חרדת ציפיית - הרעש שלפני הסערה

חרדת ציפייה היא הרעש שלפני הסערה. דוגמה: אני מתכוון להתקשר אליה בפעם הראשונה - היא כבר נתנה לי את הטלפון - אבל אני דוחה את את הטלפון עוד ועוד - כי אני לא יודע מה להגיד ואני מפחד שהשיחה לא תזרום ואני יודע שאם כבר אקבע איתה לצאת לאנשהו - זה רק יסבך אותי עם החרדה הבאה - הדייט. דוגמה נוספת: סמינר באוניברסיטה. בעוד שבועיים עלי להציג לאנשים בקורס פרזנטציה בנושא. מה הם יחשבו עלי? כולם יראו מי אני - שאני סמרטוט חסר ביטחון -  יראו שהקול של רועד . איך אני יכול להתחמק מזה?
חרדת ציפייה הורסת לנו את החיים כי היא לא עוזבת אותנו. עוד לפני שקרה משהו היא מזמזמת לנו במוח ולא נותנת מנוח.
אז מה אפשר לעשות כנגד חרדת ציפייה? אפשר לעשות. אם אפשר להתקשר אליה - להתקשר כבר עכשיו. להתכונן לפרזנטציה היום ולדעת את הנושא על בוריו. ואם אין מה לעשות אז חשוב להבין שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם ואין טעם להקדיש להם מחשבה ותשומת לב מיותרים.
מפלצת החרדה - מה קורה אם מקדישים לה תשומת לב ואיך לעצור אותה

יום שישי, 14 ביוני 2013

הבעיה עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי

השבוע תרגמתי את דף המסר האחרון (הפסל) בחוברת המלווה את תוכנית האודיו לטיפול בחרדה חברתית של ד"ר ריצ'רדס. הפעם, כמו פעמים רבות אחרות עלתה בי תחושה לא נעימה של זיוף: "דפי מסרים" - בעצם המילה יש משהו פטרנליסטי ודיקטטורי - משהו שמריח כמו חינוך מחדש ומזכיר לי משטרים אפלים כמו רוסיה הסובייטית של סטאלין, קוריאה הצפונית וסין של מהפכת התרבות. פסיכולוג קוגניטיבי הוא מחנך ויבקש ממך להמיר את אמונתך. להחליף את עצמיותך. להאמין שאנשים הם טובים ושאינך חייב להצטיין בכל. שיאהבו אותך כפי שאתה. שהעולם טוב. בדף המסר האחרון בתכנית לד"ר מסר אופטימי וורדרד: "אנחנו שולטים בחיינו. אנחנו מעצבים את עולמנו." אני רגיל לחשוב אחרת - אני רגיל לחשוב שהוטלתי לעולם שבו הבחירות מצומצמות. לא בחרתי להיוולד ולא בחרתי איפה לא בחרתי את הורי ולא את התרבות שבה אני חי. הזהות היהודית/הישראלית/המערבית נכפתה עלי ונטבעה בי מכורח הנסיבות. קשה לי להאמין למסר שד"ר מנסה לטעת בי, בעיקר כאשר אני יודע שמטרת התכנית היא להתגבר על חרדה חברתית ולאו דווקא מחויבות לאמת הצרופה. האמת הקרה היבשה הרציונלית לא תמיד משרתת את הצרכים הפסיכולוגים שלי - אם המחשבה שלי היתה מוטית לחיובי כנראה שאף פסיכולוג לא היה מנסה "לתקן" אותי. אני נזכר בחברים שהכרתי שהתמסרו לחיובי - וכן, יש לכך ערך תרפויטי: מי שיכול להביא את עצמו להאמין באופטימיות ירוויח את אושרו. האם עדיף להיות טועה ומאושר?
מחשבות שכאלה וודאי עוברות בדעתם של רבים המתנסים בטיפול התנהגותי קוגניטיבי ומן הסתם פוגעות בו.
מה אפשר לעשות אם הוויתך אינך ערוכה להמרת דת שלמה ואמונה מוחלטת בחיובי? הפתרון הפרטי שלי הוא לעשות את המיטב - ללכת את מחצית הדרך האפשרית: להטיל ספק בקביעות שליליות ולהכיר בחיובי כשהוא שם. לקבל את אי הבטחון שנגזר מלראות את העולם כפי שהוא: חסר יציבות. תלוי על בלימה. עם הבלחות של יופי ועונג. מורכב. תוסס. מרושע מתחסד ואוהב.

יום שישי, 7 ביוני 2013

סמואל מורטון

סמואל מורטון היה רופא ומדען אמריקאי שחי במאה ה-18. סמואל התעניין בחקר גולגלות וטען כי קיים קשר בין גודל הגולגלת לאינטליגנציה כאשר גזעים הנחנים בגולגולת גדולה יותר מבורכים באינטלגנציה גבוהה יותר. מתוך מטרה להוכיח את עליונות הגזע הלבן החזיק מורטון באוסף מרשים של גולגלות ומדד את נפחן באמצעות מלוין בזרעי חרדל. תוצאות הניסוי הראו בבירור שלאדם הלבן הגולגולת הגדולה ביותר כאשר אחריו הגזע האסייתי ומאחורי כולם משתרך האדם השחור. תוצאות המחקר שימחו את מורטון אך למעשה לא הפתיעו אף אחד וסביר להניח שנשמעו אז ריטונים על כך שהמדען המפורסם משחית את זמנו על דברים ידועים מראש - ומדוע שלא ימדוד את נפח ראשן של הנשים? - הרי ידוע לכל שמוחן קטן ודעתן קלה ולשם מה להוכיח את שידוע בין כה וכה.
גם סמואל לא היה מופתע מתוצאות המחקר - הרי לשם כיוון של העת - אבל מדען נשאר מדען וידע שגם מה שידוע דורש הוכחה וכעת יש לנו הוכחה ולא סתם הוכחה - הוכחה מדעית. כך ענה לכל המלעיזים: ואם למישהו היה ספק עכשיוו עדיף שיסתום. מורטון לא היה סתם תמהוני מודד גולגלות הוא נחשב לדען רופא וחוקר נערץ בזמנו - כשגדל פרסומו של החוקר האגדי החל להחזיק בנערי מעבדה בתשלום, שערבבו בקבוקים עבורו ועסקו במדידות. רצה הגורל ויום אחד מצאו את עצמם עוזרי המחקר משועממים וחסרי מעש. חשב סמואל מה יעשה עמם ושלח אותם למדוד שוב את נפחי הגולגלות - שילמדו. הוא לא סיפר להם איזו גולגולת שייכת למי - הרי אין בכל טעם - יאספו הנתונים ואז נראה.
למרבה הפתעתו של הרופא המהולל משנמדד נפח הגולגלות בשנית לא נמצא כל הבדל בנפח הגולגולת הממוצע של גזעים שונים. מדידה חסרת פניות דפקה למורטון את התאוריה והוכיחה שוב עד כמה גישה ואמונה מעוותת את הראייה. אפילו של מדענים. ניסויים מדעיים בני זמננו נערכים בשיטה עיוורת כך שהנסיין לא יוכל להטות את תוצאות המחקר. ולנו שאננו עוסקים במחקר חשוב תמיד לזכור עד כמה נטיית ליבנו מעוותת את הצורה שאנחנו חווים את המציאות.

בתרגום של דף העזר השבועי מתוך התוכנית של ד"ר ריצ'רדס (הכל עניין של גישה) מספר לנו הד"ר על מייקל - אדם ששום דבר לא מקלקל לו את המצב רוח ושמטבעו אוחז בגישה חיובית לחיים. הד"ר טוען שגישה חיובית היא לא רק תגובה אלא כוח הבורא ומשפיע על הקיום.