אהבה ישנה שלי התקשרה. 20 שנה מאוחר מידי. מה שהיה כבר נבל, התפורר והיה לאבק. הכעס תחושת ההשפלה והפספוס כבר כהו. נותרה רק תחושה עמומה - הצער שאתה חש על מישהו אחר. כמו סרט עם סוף עצוב. החיים לשו ושינו אותי. השמנתי. התקשחתי. היום אני מדבר בקלות. אז הייתי עלה נידף - נרעד עם כל אוושה.
היא לא יודעת מי אני.
אני לא יודע מי היא.
אפילו את שמה החליפה. חזרה בתשובה. ילדה ילדים. עשתה רוורס וחזרה מחצית הדרך בשאלה. התגרשה.
עכשיו היא מדברת אלי בטלפון ואני לא מזהה את קולה. מתרגש. אבל לא מספיק כמו שאולי הייתי צריך להיות.
אני נחמד. נחמד מידי אליה. לא כועס. מרצה.
האם שכחתי איך היא נעלמה מחיי בלי הסבר, איך היא החזיקה אותי כמו כלבלב, איך היא שכחה ממני ברגע... ואני חביב. אדיב. לאדם שהכאיב. למה אני לא כועס?
אני: "ומה שלומך? ויש לך ארבעה ילדים? באמת? איזה יופי? גרושה. כן מעניין ... לא. לא. אני לא נשוי (מתנצל, למה אני מתנצל על מה יש לי להתנצל???). לא אין לי ילדים. נראה לי שזה קשה לי מידי ואני עדיין לא שם.... " (שוב מתנצל?)
היא: "אני מרגישה שאני צריכה לבקש ממך סליחה אבל אני לא יודעת על מה."
אני: "אין על מה. דברים קורים". (מה את מטומטמת? אני רציתי אותך ואת רצית כלב. על זה את צריכה לבקש סליחה)
השיחה משמימה. היא מתחילה לסגת. מבינה את הזרות. אם רמזה בתחילה על רצונה להיפגש עכשיו זה בלתי אפשרי: היא בצפון ואני במרכז. אנחנו רחוקים.
השיחה דלה.
ג'ונסטון אומר: זה מעניין כש A משפיע על B. השינוי הוא לב העניין. ושינוי רגשי מעניין יותר מכל. אני לא נותן לה להשפיע עלי. ומכאן העקרות. הלב מתרגש אבל החוץ נותר יבש.
מסקנות לעצמי:
להגיב.
להגיב בזמן
להיות אמתי
אין כבוד בשמירה על הכבוד.
תפסיק לנסות לרצות. זה מעייף ומתיש. לא רק את עצמך גם את הצד השני.
נחמה: היא זכרה אותי. השארתי סימן.
הרצון לשאת חן מרחיק אותנו מאותנטיות. שיחת הטלפון הזו הייתה רוויה בניסיון להיות חביב, בסדר, להרגיע.
זו לא הדרך.
