לראות ולהיראות

בכנס על תאטרון פלייבק טיפולי רונן קובלסקי, פסיכולוג קליני, דיבר על סארטר שאמר: "הגיהינום הוא הזולת" ואחר כך השווה דברים אלו לגישתו ההפוכה של עימנואל לוינס שראה את האחר כהזדמנות ללמידה וגדילה: "אני מוגדר כסובייקטיביות, כפרט, כ"אני", דווקא כיוון שאני חשוף לאחר"

איך אנחנו רואים את האחרים? האם אנחנו מאמצים את גישתו העצובה של סארטר שרואה כל אדם אחר כפגיעה באותנטיות שלנו וכשליח של התפשרות הסתגלות וכאב או שאנחנו מסוגלים לזהות באחר הזדמנות לגדילה ולגילוי.

כשאתם פוגשים אדם זר מה קורה? האם אתם מסוגלים להתלהב מהשונות שלו? להסתקרן? האם אתם מבינים שקיבלתם צעצוע חדש לשחק בו ולהתענג עליו?

העמדה שממנה אנחנו יוצאים כשאנחנו מתקשרים אם אחרים היא בעיני רלוונטית מאוד למי שסובל מחרדה חברתית. אם היינו מסוגלים לראות את האחר כהזדמנות במקום כאיום החרדה היתה מתפוגגת ברגע. האפשרות הזאת, שימו לב, היא במרחק יריקה - מתחננת לפנינו שרק נאמץ אותה

רונן אומר שלא מעט כאב נפשי נובע מהמקום הזה מהעיקשות שלנו ומההרגל שלנו לחשוד בזולת במקום לפתוח את ליבנו אליו. לדבריו של רונן תאטרון פלייבק כשיטה שמעודדת אמפתיה והקשבה לזולת מכוונת אותנו לשם - למקום פחות מפחיד ויותר סקרן לזולת.

בהקשר זה אני נזכר בג'ק קורנפילד שבספרו הלב הנבון שעוסק בפסיכולוגיה בודהיסטית המליץ על התרגיל הבא:

חכו ליום שבו תקומו במצב רוח טוב, כשלבכם פתוח אל העולם. אם ימים כאלו נדירים בחייכם, בחרו יום טוב יחסית. לפני צאתכם לעבודה קבלו החלטה ברורה שבמשך הבוקר הקרוב תבקשו לראות את האצילות הנסתרת אצל שלושה אנשים. הקפידו על קיום הכוונה הזו בלבכם תוך כדי שיחה או עבודה אתם. שימו לב כיצד התפיסה שלכם משפיעה על התקשורת ביניכם, איך היא משפיעה על לבכם ואיך היא משפיעה על עבודתכם. אחר כך בחרו לעצמכם עוד חמישה ימים שבהם מצב רוחכם יהיה טוב במיוחד ותרגלו שוב במהלך אותם ימים.

אני משוכנע שהדברים האלה נכונים ונכונים שבעתיים עבור מי שסובל מחרדה חברתית - מי שיצליח לסגל לעצמו גישה סקרנית וחומלת לזולת יפסע צעד ארוך ומשמעותי בדרך להתגבר על חרדה חברתית. זהו שינוי תודעתי והוא קל כמו שהוא קשה - אנחנו רק צריכים לשנות את נקודת המבט שלנו.

על פי קוהוט (פסיכואנליטיקאי וממייסדי פסיכולוגית העצמי) כדי לבנות הערכה עצמית אדם זקוק (בין השאר) לתחושה שהוא מיוחד בזכות עצמו ולא בזכות מה שאחרים מצפים שיהיה - תחושה זו מושגת בדרך כלל על  ידי דמות הורית שרואה ומתפעלת ממנו בינקותו ("מי גאון של אמא?"). כשההורה אינו אמפתי וקשוב לצורכי הילד - עלולה להתפתח אישיות נרקיסיסטית המבקשת אישור וחיזוק על גדולתה מהזולת. אישיות נרקיסיסטית שנפגשת עם האחר אינה מביעה בו עניין ואינה רואה בו הזדמנות אלא מחפשת אישור והערכה. חווית קיום שלדעתי מזכירה חרדה חברתית - ונראה שמנגנונים דומים פועלים בשני סוגי ההפרעות - ההבדל הוא שנרקיסיסט בתגובה לביקורת יפנה את זעמו כלפי חוץ ובעוד שהסובל מחרדה חברתית יחווה ביקורת כדחייה והשפלה.
הטיפול על פי קוהוט מהווה חוויה מתקנת כשהמטפל פועל עבור המטופל בשלושה ממדים:  כדמות מתפעלת, כדמות להערצה וכנפש תאומה ומבינה. אמפתיה - היכולת להבין ולראות את חוויותיו של המטופל היא הכרחית לתהליך הטיפולי.

תרגול של קבלה והענקה של אמפתיה - בניית היכולת לראות ולהיראות היא דרך להתגבר על חרדה חברתית.  חפשו לכם דרכים לעשות זאת: אמצו לעצמכם פוזיציה של הקשבה חומלת בבואכם במגע עם אחרים והרשו לעצמכם להיראות. כמנחה קבוצות, אני מאמין שהקבוצה היא מיכל טוב להתנסות בכך - בקבוצה אנחנו מתמקמים באופן מודע בפוזיציה של הקשבה אמפתית לזולת ונחשפים למבטו המתבונן של האחר. אבל גם אם אינכם נמשכים להשתתפות בקבוצה תרגול של קבלה ונתינה של אמפתיה אפשרי בכל מקום: חברים והורים ואפילו זרים ברכבת יכולים להיות מאזינים טובים - העריכו אותם על כך והקשיבו להם חזרה. הקשיבו לאנשים בעבודה ובלימודים ובקופת החולים. האזינו לבן הזוג, ולדייט שנפגשתם איתו לראשונה. האזינו לשכנה מלמעלה ולירקן ולעוזר שלו ואל תשכחו לחשוף ולתת מעצמכם חזרה. הרשו לזולת להביט פנימה ואפשרו לעצכם להאמין ולו בקצת שהאחר הוא הזדמנות