טים ארבן אמנם לא מזכיר את צירוף המילים חרדה חברתית - אבל לדעתי הוא מדבר ממש על כך. אולי לא על חרדה חברתית כהפרעה אבל בהחלט כן על חרדה חברתית כתופעה אנושית. ארבן אומר שלבני אדם "אובססיה אי רציונלית וחסרת תועלת לגבי מה שאנשים אחרים חושבים עלינו" בהמשך הוא מתייחס לחשש שלנו מביקורת ודחייה חברתית, לחרדת קהל ולמרדף האינסופי שלנו אחרי פרסים ואישורים חברתיים. בעוד שהמושג "חרדה חברתית" מקטלג ומתייג אותנו כבעייתיים, נחותים ופגומים - טים מתייחס לנטייה הזאת ככלל אנושית וכלל תרבותית. מי שסובל מחרדה חברתית נמצא במקום שבו הוא מתקשה להביא לידי ביטוי את קולו האותנטי - הקושי הזה אינו מחלה או פגם שאנחנו צריכים להרגיש אשמה לגביו אלא קושי שנוצר מהפער שבין החיים המודרניים לאופן הביולוגי שבו אנחנו מחווטים. אני מאמין שאשמה היא חלק גדול מהכאב בחרדה חברתית - למה אני כזה? למה אני שונה? למה כל כך אכפת לי ממה שאחרים חושבים עלי - ארבן אומר לנו שאנחנו נורמליים - שזוהי נטייה אנושית טבעית.
בחלקו השני של המאמר ארבן תוקף ונותן דוגמאות לאמונות ומחשבות אוטומטיות שליליות, למשל האמונה שאם אנשים ילעגו לי יהיו לכך תוצאות חברתיות חמורות. לדעתו, זוהי חשיבה פרה היסטורית - האמת היא שברוב המקרים לא תהיה לכך שום השפעה. במונחים של טיפול קוגניטיבי מדובר בהבניה קוגניטיבית - שינוי של אמונות ומחשבות יסוד ושל הצורה האוטומטית בה אנחנו תופסים את העולם.
בלי מעט ביקורת אי אפשר, אז הנה מספר תמיהות ומחשבות שעלו בי תוך כדי קריאה ותרגום.
- האם כותב המאמר עצמו סובל ממידה של חרדה חברתית והתאוריה מגרת המחשבה שלו היא בסך הכל השלכה של חוויותיו האישיות על שאר האנושות?
- הסברים פסיכו-אבולוציוניים נשמעים טוב. אנשים אוהבים לאמץ לעצמם הסברים שכאלו בנוגע להתנהגות, יחסים בין מינים ואפילו בנוגע לאירועים בין מדינות. אבל האמת היא שתיאוריות כאלה קשות מאוד להוכחה והבעיה הגדולה יותר היא שהן קשות להפרכה, תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה אינה מדע, אלא אמונה.
- לאורך המאמר ארבן עושה מספר הקבלות תמוהות ולא מבוססות בין חיי האדם הקדמון כפי שהם מצטיירים בעיניו לבין החיים של האדם המודרני. מסתבר שבעיניו של ארבן גם האדם הקדמון היה צריך לחזר אחרי בנות השבט וכישלון עם אחת מהן יכול היה לפגוע בסיכוייו עם אחרות - איכשהו נראה לי שהתיאור הזה מתאים יותר לבוגר קולג' אמריקאי מאשר למנהגי החיזור בתקופה הפרה-היסטורית.
הרצון לבטא ולהשמיע את קולך האותנטי הוא נושא שאני שומע שוב ושוב בקבוצות שאני מנחה, וזוהי אחת המטרות החשובות שלנו בקבוצה - להיות אמתיים ולהיות נראים ולהתמודד עם התוצאות. כשאתה מעז להשמיע את קולך ישנו סיכוי ליצור קשר וישנו סיכון שלא תמצא חן. הכפילות של סיכוי/סיכון עוברת כחוט השני בחייו של מי שמתמודד עם חרדה חברתית, המאמר מעודד ומחזק אותנו במאמצנו לזהות ולהשמיע את הקול האותנטי שבתוכנו. טים מסיים באומרו שכאשר אנחנו לומדים להקשיב לקולנו האותנטי אנחנו יכולים להתחיל העריך וליהנות מהתחושה שאחרים רואים בנו שונים או אפילו מוזרים ומבלבלים - בעיני זוהי חשיבה משחררת ונקודת מבט ראויה לאימוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה