יום רביעי, 10 ביולי 2013

למה אנחנו נהנים להכאיב לעצמנו?

עיקרון העונג (גוסטב פכנר) אומר שנטייתנו הבסיסית היא להגדיל את ההנאה ולהקטין את הכאב. ויחד עם זאת אנחנו יודעים שזה קורה וזה לא כל כך נדיר שאנחנו מייסרים את עצמנו באשמה וכעס ובושה, למה אדם שכל רצונו הוא להסב לעצמו עונג יעשה כך? איזה עונג אנחנו מוצאים בדיכאון? למה נראה שאנחנו נמשכים ומוצאים מידה של נחמה בעצבות ראויה לשמה?

הסיבה לכך היא שדיכאון מפחית חרדה ואנחנו מעדיפים להיות בדיכאון מאשר בחרדה. דיכאון הוא עצירה. בדיכאון יש שלווה מסויימת. אם אני מקבל שאני אפס חסר ערך אני כבר לא צריך לפחד שאחרים יחשבו את זה.

החרדה גורמת לנו לברוח. הדיכאון מגיע כשאנחנו מבינים שאין לאן. ואז עם היאוש פחות מרגישים את הכאב. עכברים המשמשים מודל לדיכאון (זהירות לא לבעלי לב חלש) נחשפים לגורמי סטרס שהם חסרי אונים כלפיהם (מכות חשמל) ומוותרים בהדרגה על הנסיון לברוח. קל יותר לשאת את היאוש מהפחד.

בחרדה חברתית המצוקה נגרמת מפער בין המצוי לרצוי. אנחנו "מתים" שיראו אותנו שישמעו אותנו שיאהבו אותנו ואף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, אף אחד לא אוהב. המצוקה הזאת נפתרת על ידי ויתור - אני אומר לעצמי שאני אפס שאני לא ראוי לאהבה -  והפער בין הרצוי למצוי נעלם. המתח פג. ואני מרשה לעצמי להתבוסס במים החמימים של ההשלמה והעצב.

כשאני מרשה לעצמי לוותר - יש לי תירוץ נהדר - בעצם אני מוצלח, אני טוב יותר - אם הייתי מנסה הייתי מצליח -אבל אני יותר מידי מדוכא בשביל לנסות.

אז אין פה שבירה של עיקרון העונג - למעשה הדיכאון הוא בריחה מכאב.

על ההנאות שבהלקאה עצמית



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה