יום שישי, 19 ביולי 2013

רגיש או רגיש לעצמך

בדרך כלל אני מנסה להסתכל בצדדים החיוביים של חרדה חברתית או יותר נכון בכל הדברים היפים שבאים איתה: אני בדרך כלל מטיף לכך שביחד עם חרדה חברתית מגיעה רגישות, עומק רגשי, אחריות כלפי הזולת. בדרך כלל אני אומר שמדובר באנשים טובים יותר שמשלמים על כך מחיר באושר האישי שלהם. היות וגם אני עצמי סובל מחרדה חברתית כך אני בעצם מתענג על עצמי ורוחץ בנקיון כפי.
היום אני רוצה להתבונן באמת מזווית אחרת - כמה פעמים הוטח בפניכם המשפט - "אתה לא רגיש - אתה רגיש לעצמך"? האם הנטייה שלנו לאינטרוספקציה  נשארת שם - אנחנו מכוונים לעצמנו ושוכחים את האחר - בלי יכולת לאמפתיה או הזדהות? כמה חלק מחרדה חברתית זה חוסר נכונות להתחייב ולהרגיש משהו לזולת? האם אתם יכולים לאהוב? האם אהבתם נפגעתם ולא חזרתם להתחייב לאף אדם שוב. האם הזהירות שלכם, חוסר הנכונות שלכם להיפגע גם אומרת שלעולם לא תתנו את עצמכם לאדם אחר שוב? אתם אומרים שאתם מחכים לאדם המתאים אבל אולי בעצם מדובר בחוסר נכונות לקחת סיכונים עם הלב שלכם?
אבל נניח לאהבה. כשאתם נמצאים במסגרת כלשהי - בעבודה, בלימודים אולי אפילו בקבוצת התמיכה האהובה עליכם. האם אתם מרשים לעצמכם להיקשר - או שאתם יכולים להיעלם ולעזוב בלי רגש - ללא כאב ובמה שנראה אולי לאחרים כחוסר אכפתיות (והם צודקים). האם אתם רגישים, אבל רק לעצמכם?
לפעמים אני רואה אנשים אחרים מתחבקים, בוכים, כואבים, צוחקים - בדרך כלל אני לועג להם - על הזיוף שלהם - על הרובוטיות הצפויה שלהם - אני לא מאמין להם שהם מרגישים את כל מה שהם מחצינים - אבל למה אני לא מאמין להם? אולי בעצם אני המנוכר? המתנשא? חסר הרגש - הקפוא.
בשנים הבודדות שלי באוניברסיטה יום אחד הפתיעו אותי חברי לעבודה וחגגו לי מסיבת יומולדת - התרגשתי עד דמעות - האם בעצם יש לי חברים? האם יש מישהו שבעצם אכפת לו ממני? הלב שלי נפתח אליהם אך זמן קצר לאחר מכן נודע לי שהם בחרו ליסוע לטיול למספר ימים והעדיפו לא להזמין אותי. המסיבה ככל הנראה היתה מסיבת רחמים - או כך לפחות פירשתי זאת. הכאב הזה גרם לי להינעל. יכולתי לראות שערים ודלתות נסגרות - חומות עולות - התכנסתי מאחורי עצמי וידעתי - לא אתן לזה לקרות שוב. האם לא נתתי? נתתי. אבל פחות ויותר בזהירות ועם אנשים אחרים. בסופו של דבר המרתי את כאב הפגיעה בכאב הבדידות. היום אני חושב שעדיף להיפגע.
חוסר הנכונות שלנו לקחת סיכונים רגשיים היא סוג של נרקיסיזם שבולע אותנו לתוכו ובעצם מונע מאיתנו לחיות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה