הסיבה לכך היא שדיכאון מפחית חרדה ואנחנו מעדיפים להיות בדיכאון מאשר בחרדה. דיכאון הוא עצירה. בדיכאון יש שלווה מסויימת. אם אני מקבל שאני אפס חסר ערך אני כבר לא צריך לפחד שאחרים יחשבו את זה.
החרדה גורמת לנו לברוח. הדיכאון מגיע כשאנחנו מבינים שאין לאן. ואז עם היאוש פחות מרגישים את הכאב. עכברים המשמשים מודל לדיכאון (זהירות לא לבעלי לב חלש) נחשפים לגורמי סטרס שהם חסרי אונים כלפיהם (מכות חשמל) ומוותרים בהדרגה על הנסיון לברוח. קל יותר לשאת את היאוש מהפחד.
בחרדה חברתית המצוקה נגרמת מפער בין המצוי לרצוי. אנחנו "מתים" שיראו אותנו שישמעו אותנו שיאהבו אותנו ואף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, אף אחד לא אוהב. המצוקה הזאת נפתרת על ידי ויתור - אני אומר לעצמי שאני אפס שאני לא ראוי לאהבה - והפער בין הרצוי למצוי נעלם. המתח פג. ואני מרשה לעצמי להתבוסס במים החמימים של ההשלמה והעצב.
כשאני מרשה לעצמי לוותר - יש לי תירוץ נהדר - בעצם אני מוצלח, אני טוב יותר - אם הייתי מנסה הייתי מצליח -אבל אני יותר מידי מדוכא בשביל לנסות.
אז אין פה שבירה של עיקרון העונג - למעשה הדיכאון הוא בריחה מכאב.
על ההנאות שבהלקאה עצמית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה