מה עשתה לך האינטליגנציה? איך איבדת את החיות והברק? מה היה בך כילד שאיננו עוד?
ואתה מבין: לילד אין מבקר פנימי. ילד אינו שואל את עצמו מה אחרים יגידו ועד כמה התוצאה תהיה טובה. ילד עושה ונהנה. ילד זורם. ילד משתובב.
אז אתה מחפש את ילדותך בשנית ומחפש דרכים לאבד את עצמך ולהשקיט את המחשבות. ובולע חומרים ומחפש תענוגות.
אבל אתה מבין: כדי להשיב לעצמך את הספונטניות והחיות כאדם בוגר אתה מוכרח למתן את המבקר הפנימי, אתה צריך להפסיק לשקול ולהעריך, להפסיק להיות מודאג לגבי התוצאה. אתה עדיין לועג - אז אתה אומר - אני רוצה להיות מטומטם - אני רוצה להיות כמו כולם.
אבל אתה מבין: חיים טובים הם חיים של יצירה וזרימה. האמנות של יחסים בין אישיים מחייבת אותך לוותר על הצורך בשליטה - כי השליטה הזאת מאיטה אותך - מחשבות רבות מידי גרמו לך לצאת מסנכרון ומהזמן - הביקורת העצמית גורמת לחיים להתנגן כמו פס קול בהלוך אטי ולך להתבונן בם בתיעוב. וזה לא מה שרצית. יצאת לחפש יופי וחזרת עם גוויה
החוקים שונים כשאתה בא במגע עם החיים. כשאתה חי - המחשבה צריכה להשיג את התנועה. התנועה לא יכולה לחכות. תנועה שחיכתה איבדה את נשמתה.
בגיל מסוים אתה מבין שאתה מוכרח לוותר על השכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה