הורים לילדים חרשים שהם עצמם חרשים פעמים רבות מסרבים לנתח את ילדיהם ולהתקין בם שתל שמיעה: הם מפחדים שאם יתקינו את השתל הילדים ינודו מקהילת החרשים - מבחינתם הסירוב הזה לא משאיר את ילדם נכה ופגום - אלא מונע מהם להיות זרים בביתם.
גם קהילות אחרות כמו קהילת החרדה החברתית או קהילת הרגישים מאוד לא שונות. גם שם נמצא אמירות כמו: "רק אתכם אני מרגיש נורמלי". ונמצא את מי שיזהה חרדה חברתית או רגישות יתר כיתרון שלא ירצה לוותר עליו
הרצון בשייכות הוא רב עצמה וכללי. הקבוצה עוטפת את הפרט בשכבת הגנה. לחצים חיצוניים מתגמדים כשאתה חלק מהקבוצה שלך. פרט שיוצא מהקבוצה ומנסה להתערות בעולם החיצון עם הזרים חשוף ללחצים שלא הכיר קודם - אלו הלחצים שכל מי שחווה הגירה מכיר אותם ולא בכדי קהילות מהגרים נוטות להתכנס בתוך עצמן.
ואני חושב שאולי חרדה חברתית היא פגם ביכולת לחוש שייכות. שנים אתה נע לבדך: גר בארץ נכרייה. בכל מקום חיץ של חרדה עומד בינך לבין העולם. קיר דק של זכוכית. בועה שעוטפת אותך. וכמו מהגר עליך להקשיב חזק יותר - לתרגם לעצמך חזרה לשפה שלך כשאתה שומע ואל השפה שלהם כשאתה מדבר.
כשהייתי נער רשמתי ביומני: אין אנחנו - רק אני. ביטוי לתחושה הברורה שלי שאין קיום לקבוצה. בראשית ימי התבגרותי הצטרפתי לתנועת הצופים - אני זוכר שהיו נהוגים שם דיונים בנושאים שונים - וטכניקה מסוימת הייתה שגורה אצל המדריכים: הם היו מבקשים את החניכים להתחלק לקבוצות על פי הדעות השונות ביחס לנושאים שעלו: קבוצות של חמישה, קבוצות של ארבעה לפעמים אפילו זוגות. אבל אני, פעמים רבות מצאתי את עצמי בודד בקבוצת היחיד. זה היה חסר תוחלת. האם אז זה התחיל? כשההתנגדות המובנה שבי דחקה אותי החוצה מכל שייכות - החוצה מהגנת השבט? לא פלא שהרגשתי חשוף וחסר ביטחון - נמלה עצובה מחוץ לקן. לא נשארתי שם זמן רב. הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמתי שלי.
לקריאה נוספת:
יוצאים מגדרם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה