איך קבוצת יחסים בין אישיים הצילה את חיי והפכה אותי מאדם ביישן לפנתר מסיבות

בחורה בקבוצה - מה היא גורמת לך להרגיש?

האמת היא שלא. לא באמת. זה לא מה שקרה.

אבל קבוצת יחסים בין אישיים כן טומנת בחובה יתרונות מעניינים לסובלים מחרדה חברתית.

הגעתי לקבוצה כזאת, אני כבר לא זוכר בדיוק למה. אם אהיה כנה עם עצמי אולי חשבתי שאמצא שם אהבה. כל כך בודד וזקוק למגע אנושי הייתי שזה נראה לי פתרון אפשרי. פנטזתי שהאחת שחיכיתי לה מחכה לי שם. אבל גם הייתי צריך לשקר קצת לעצמי כדי לשמור על הכבוד - אז אמרתי "זה טיפול", וכשנאמר לי שמנחת הקבוצה אינה פסיכולוגית נעצבתי. אבל כבר עשיתי את הטלפון ולא ידעתי להגיד לא אז מצאתי את עצמי בשיחת הכרות - נעלב מכך שלמעשה בוחנים אותי - בודקים את התאמתי לקבוצה. התעצבנתי וסתמתי. כרגיל.

חודש מאוחר יותר התייצבתי בקבוצה. ששה חברים היו בקבוצה ובהם בחורה אחת יפה שהפחידה אותי אז לא דיברתי אתה. האמת היא שלא דיברתי בכלל. הקשבתי מפוחד וסובל ולא הבנתי למה אני עושה את זה לעצמי. השתיקות של הקבוצה הכאיבו לי והשיחות נראו מאולצות ונוקשות. חשבתי כל הזמן לעזוב. אבל לא עזבתי, כי לא היה לי נעים וגם כי אחרי תקופה התחלתי להבין משהו: הנה אנשים שמדברים באמת - שמדברים ללא מסכות - שמביעים כאב וצער וחיבה. הנה אמיר שמבוגר ממני בעשר שנים שמדבר בכנות על נישואיו המתפרקים ועל כך שהוא מרגיש קרוב אלי שאני מעורר בו חיבה. והנה סוכן הביטוח הנפוח שהגיע ונפלט לאחר שתי פגישות כשהקבוצה הסבירה לו עד כמה הוא יהיר - עד כמה הוא מעורר דחייה. אני מניח שזו לא הייתה חוויה טובה עבורו. ואני שתקתי. שתקתי תקופה ארוכה והם הביעו עניין בהתחלה ואחר כך כעסו ואחר כך התייאשו ואיבדו עניין - חלקם. לא כולם. "אתה נראה כמו מישהו שיש לו מה לומר" אמרה לי אחת המשתתפות. "החוסר ביטחון שלך מעצבן אותי" אמרה אחרת. ואמיר הזדהה איתי - פעם הייתי כמוהו. והבחורה היפה הייתה יפה ועצובה ועם מצבי רוח משתנים. היופי לא עזר לה בכלל. בשום דבר זה לא עזר לחיים הדפוקים שלה עם החבר הדפוק שלה שהייתה נפרדת ממנו כל שבועיים ואז חוזרת. אז התחלתי לומר קצת דברים בכוח. בהתחלה מגמגם ואחר כך יותר בביטחון ולמדתי על אנשים ולמדתי לדבר ולהגיד את מה שאני חושב ומרגיש ולמדתי מהם על עצמי ולפעמים הם עודדו אותי. וכל הזמן שאלתי את עצמי - האם זה אמתי? האם לאנשים האלה אכפת ממני? איך אני יכול לתת את הנפש שלי למי שלא אוהב אותי? ובסוף גם העזתי לשאול אותם והבנתי כמה השאלות האלו תמיד נמצאות אצלי בכל מקום. שזה קשור לפחד שלי להתחייב. שאני זה שנזהר מלהקשר והאחרים מרגישים את זה אז הם לא נקשרים אלי...

לדבר. להרגיש. להבין. להתפתח. זה מה שקיבלתי מהקבוצה. אבל האם זה עזר לי עם העניין של החרדה החברתית? עזר אבל בצורה קצת משונה ולא ישירה.

אנשים הסובלים מחרדה חברתית, סובלים בקבוצת יחסים בין אישיים. ממה הם סובלים? הם סובלים מחרדה חברתית. כי זוהי החשיפה האולטימטיבית - חשיפה אישית ורגשית - להגיד מה שאתה חושב - להראות מי אתה -לשמוע מה אחרים חושבים עליך. אם יש גיהנום - זהו הגיהנום של הסובלים מחרדה חברתית. אבל חרב שחושלה בלהבות השאול אינה ככל החרבות - והשהות בקבוצה חישלה אותי ועיבתה את עורי ועידנה את שמיעתי. לאחר הקבוצה אני מעז יותר אני מגיע עמוק יותר. אבל לא, אני לא פנתר מסיבות.

לקריאה נוספת:

מהי קבוצת יחסים בין אישיים - הגדרה של קבוצת יחסים בין אישיים 

איך קבוצת יחסים בין אישיים מסייעת להתגברות על חרדה חברתית