לבד במסיבה, לבד באירועי חברה. לבד.

כל פעם אנחנו נתקלים בכך מחדש: חבר לעבודה עוזב וכולם מתכנסים לאירוע פרידה מאולתר. המנהל מברך: "מקצוען אמתי, תרמת רבות ומעבר לכך גם חבר ואדם טוב" ובלה בלה בלה בלה. לפעמים איזו אנקדוטה, מתנה מהחברים ועוגת השוקולד. עומדים, צוחקים, מקשקשים. אבל אתה עומד בצד נבוך - לא מוצא את עצמך - עם מי לדבר? - למי לפנות. הכאב המוכר עולה בך - "מה להגיד", "אין לי פה חברים". אתה אוסף את פרוסת העוגה ובורח חזרה לעמדת העבודה. לפעמים, אתה חוזה את הסיטואציה הזאת מראש ומוותר על המסיבה - מנדה את עצמך מהעדר ואחר כך מתפלא מדוע אינך אחד מהחבר'ה.

אז מה אפשר לעשות בסיטואציה הכל כך מוכרת הזאת? קראו בדף העזר מתוך התכנית של ד"ר ריצ'רדס - איך להתמודד עם חרדה חברתית במסיבה.

ד"ר ריצ'רדס אמנם מתייחס למונח האמריקאי - mingling - אבל יש לו מספר עצות שגם הקהל הישראלי יכול לקחת ולאמץ לעצמו:

• חפשו מישהו בודד וצרו אתו קשר - קחו את היזמה - ה"קרבן" שלכם ישמח וגם הרגשתכם שלכם תוטב
• הימנעו מלהתמקד בעצמכם ובתחושות שלכם - הסתכלו החוצה ונסו להשתתף בשיחות
• אל תחששו לחזור אל אותו הסיפור עם שני אנשים שונים - זה טבעי ונורמלי
• שתיקות מביכות? אל תיקחו עליהן אחריות - זאת אחריות של שני הצדדים
• גישה חיובית - מכירים את המושג נבואה שמגשימה את עצמה? הגישה אתה אתם מגיעים לאירוע נוטה לממש את עצמה - הגיעו בגישה מבודחת וחיובית והסיכויים שלכם ליהנות מהאירוע יגדלו.
• גם אם אתם אינכם משוחחים עם אף אחד - זה בסדר - אל תלקו את עצמכם על כך - אינכם חייבים דבר לאיש
• זה small talk - אתם לא צריכים להבריק ואף אחד לא בוחן אתכם

מסיבות

כשהייתי בן 15 התגובה האוטומטית שלי למסיבות היתה התנגדות. מסיבה היתה התגלמות הזיוף: רעש. מוסיקה גרועה. ריקודים שפירשתי אותם כך: אם אתם כל כך רוצים להזדיין למה אתם עושים בכאילו. כל המשחק המאולץ הזה של בנים בנות בגיל ההתבגרות היה נראה לי מכוער ופתטי וממש לא התכוונתי להשתתף בו. נשארתי טהור מכל זה. נשארתי גם תמים ותינוק.
לא שהמחשבות שלי היו חסרות ביסוס, אבל את המשחק החברתי צריך ללמוד ומתחילים בצעדים מהוססים ומגושמים של טינאייג'רים - כשאתה לא מוכן לטעות ולא מוכן להיות פתטי ולא מוכן להיחשף ולטעום ממה שיש לעולם להציע - אתה נשאר מאחור. ואני עם המחשבות שלי ויתר המודעות העצמית והרציונליזציות האלה שנולדו מתוך הפחד הגדול של "ומה אם אף-אחד-לא-יאהב-אותי-ואף-אחד-לא-ירצה -אותי" נשארתי מאחור בגדול. בעצם דחקתי את עצמי לפינה חברתית - מהר וביעילות לפני שמישהו יחשוב על כך בעצמו. קברתי את עצמי. נעלתי וזרקתי את המפתח החוצה.
היום אני עדיין יכול להזדהות ולראות את חכמת הילד שהייתי. במסעדות ובארים עדיין המוסיקה רועשת מידי עבורי. כן, הדחייה האינסטינקטיבית שלי היתה לגיטימית. אבל הייתי גם אוויל ופחדן - כי לא דוחים משהו לפני שמתנסים בו ובטח לא בגיל שכל המהות שלו זה לפתוח את הראש והידיים והנשמה ולקבל כל מה שרק אפשר. את הסלקציה יכולתי לדחות ליום אחר.
האם למדתי משהו? ביום רביעי, כשהייתה מסיבה על הגג בעבודה - האם הלכתי? לא. אמרתי לעצמי שאני עייף ואין לי כוח לזה. שזה מפתיע אותי שאנשים נהנים מסוג הבילוי הזה. אז מה, הייתי צריך ללכת בתור חשיפה? רק כדי לראות שאני יכול? בחרדה חברתית לפעמים יש את הדילמה הזאת שמהותה היא שאינך יודע אם הסיבה שאינך רוצה משהו היא משום שבכנות אין לך עניין בו או שאתה פשוט מפחד. לא תמיד אפשר לדעת.

תרגילי חשיפה - מסיבה וחרדה חברתית