העוצמה שבפגיעות - מחשבות בעקבות הרצאתה של ברנה בראון

ברנה בראון אומרת שהבסיס שלנו כבני אדם הוא כזה שגורם לנו לייחס חשיבות עליונה לקשרים שלנו עם אחרים. הקשרים האלו הם משמעות החיים באופן ביולוגי - כך אנחנו מחווטים. ברנה בראון מזהה בושה (shame)  כפחד מפני ניתוק של קשרים האלו - האם יש בי משהו שאם אחרים ידעו אותו או יבחינו בו הם לא ירצו להיות איתי בקשר, האם אני מספיק טוב כדי שאחרים ירצו להיות איתי בקשר? (שימו לב לכמה האבחנה הזאת קשורה לחרדה חברתית). על פי בראון, מי שלא מכיר את תחושת הבושה הזו משולל גם את היכולת לקשר או לאמפתיה בכלל.
כדי שתקשורת משמעותית תקרה אנחנו מוכרחים לחשוף את עצמנו ולהראות את עצמנו לעולם כפי שאנחנו - זהו מצב פגיע במיוחד שמחזיר אותנו לנושא הבושה - אם יראו אותנו כפי שאנחנו האם יאהבו אותנו - האם עדיין ירצו בנו? האם אנחנו ראויים לקשר?
מסתבר שהדבר שמונע מאיתנו לייצר קשרים משמעותיים הוא הבושה - הפחד להיחשף - הפחד שלא יאהבו אותנו. אנשים שמאמינים שהם ראויים לאהבה ולחיבה - משיגים אותה - בעיקר משום שאינם פוחדים להיות פגיעים ולהיחשף.
אנשים שלמים אינם מפחדים לגלות את עצמיותם האותנטית לאחרים ביחד עם הפגמים והכשלונות שלהם. אנשים שלמים מבינים את ההכרח שבפגיעות על מנת ליצור תקשורת אמתית - הם יהיו אלו שמוכנים לומר ראשונים: אני אוהב אותך. הם יהיו מוכנים לנסות ולהסתכן בכישלון.
פגיעות היא המקור לפחד ואשמה אך היא גם המקור לקשר, שמחה, אהבה ויצירתיות

הנה מה שלמדתי:

כדי לחיות את החיים במלואם אנחנו מוכרחים לקחת סיכונים רגשיים.

להגיד אני אוהב, להודות בחולשות

פגיעות  היא הזדמנות להיות אדם שלם בתנאי שמתגברים על הנמנעות. בתנאי שמפסיקים לשקול שיקולים. מסתכנים תוך ידיעה שכישלון אפשרי. מוותרים על שליטה.

כשאנחנו מרשים לעצמנו להיפתח לזולת אנחנו חיים כאדם אותנטי והקשרים שלנו נעשים משמעותיים יותר

כשאני אפסיק לפחד לומר: "אני אוהב", "אני רוצה בקרבתך" כשאוכל לוותר על שליטה ולהסתכן בכישלון - החיים שלי יהיו שלמים יותר - נכונים יותר - מספקים יותר.

הרעיונות האלו אינם חדשים, ברנה בראון בעיקר מוסיפה להם חיזוק מדעי. הרעיונות האלו משתלבים יפה עם עקרונות הקבוצה שלנו "מים שקטים" - תמיד הקדשנו חלק מהקבוצה לשיחה אמתית - שיחה גלוית לב. אמרנו שהחשיפה צריכה להיות גם אישית ורגשית כי זה הבסיס לקשר בין בני אדם. אמרנו שעם חרדה חברתית הרבה פעמים אתה עוסק בהסתרה של מי שאתה כי אתה מפחד שאם יגלו אולי לא ירצו אותך, רצינו להרשות לעצמנו להיכנס למצב פגיע כדי לקדם את היכולת שלנו ליצור קשר. רצינו ללמוד להתגבר על הנטייה שלנו להתחבא. רצינו למצוא מקום מקבל ואוהב שיחבק את פגיעותינו.
הרצאתה של בראון פקחה את עיני לאמת חשובה שחשוב להגיד אותה - כולם מפחדים. אף אחד לא רוצה להיפגע. בכולנו (עם או בלי חרדה חברתית) מידה של בושה ורצון שיאהבו אותנו והמסר שלה הוא מסר אוניברסלי: אנחנו חייבים לעצמנו למצוא את האומץ להיחשף, להיות אותנטיים, כדי לחיות חיים שלמים ואמתיים.

האם תרופות נוגדות דיכאון פועלות בעיקר באמצעות אפקט פלצבו מוגבר ולא באמצעות החומרים הפעילים בתוכן?

מאמר בנושא היעילות של תרופות נוגדות דיכאון מאת דורית שיקיירסקי התפרסם לאחרונה באתר פסיכולוגיה עברית.
המאמר סוקר בהרחבה ובפירוט פרטים מתוך ספרו של הפסיכולוג הקליני וחוקר הפלצבו אירווינג קירש, "תרופות המלך החדשות: ניתוץ המיתוס של תרופות נוגדות-הדיכאון", ובו ממצאים מפתיעים על היקף ההבדלים בין השפעת החומרים הפעילים בתרופות להשפעת אפקט פלצבו.

https://sites.google.com/site/sastag/news-1/trwpwtnwgdwtdykwn-lmhshsbtm

מה אתם הייתם עושים? מוסריות וחרדה חברתית

לאחרונה התפרסם מאמר שמצא כי אנשים הסובלים מחרדה חברתית עוסקים פחות בפעילות התנדבותית ונוטים פחות לסייע לזקוקים לעזרה: החוקרים מצאו גן הנמצא בקורלציה לחרדה חברתית  והראו שאלו הנושאים את הגן נוטים פחות לעזור לזולת מאחרים. למשל הם לא יסייעו לאדם שנפל ברחוב או יפנו את מקומם לזקנה באוטובוס.

הדבר מזכיר לי את תכניתו של חיים הכט "מה אתם הייתם עושים?" התכנית שואלת בעצם עד כמה אנחנו מוסריים, מעמתת עוברי אורח עם סיטואציות של אי צדק ובודקת עד כמה אנשים מוכנים להתערב נוכח מקרים שכאלו ולסייע לזולת. למשל: אם הייתם נתקלים בחבורת נערים מציקה לזקן האם הייתם מתערבים? אם הייתם רואים מטפלת מטלטלת עגלת תינוק בכעס האם הייתם מתערבים? ובכן, על פי המחקר, אם אתם סובלים מחרדה חברתית ככל הנראה שלא הייתם מתערבים. האם אתם פחות מוסריים?

אני מעז לנחש שלא מדובר בחוסר מוסריות, אני משער שמדובר בעייפות, בנטייה להתרכז בעצמי ובחשש להתבלט.

מעניין לציין שבמשאל שערכתי בין חברי פורום חרדה חברתית, לא ראו את עצמם החברים כיותר מוסריים, לכל היותר ייחסו את התנהגותם המוסרית לחשש שלהם להיתפס בקלקלתם.

קשה לי זה לא תירוץ

אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל בני אדם טובים, רגישים ובעלי מוסר וכל זה נכון. נכון, אבל לא מספיק. כי יותר מידי פעמים אנחנו משתמשים בכך שאנחנו רגישים מידי כתירוץ להימנעות ולהתבוססות הרגילה שלנו בבריכת הדיכאון והמרמור.

אני נשאר במיטה במקום לנוע כי קשה לי
אני לא נרשם ללימודים כי קשה לי
אני לא מכין פרזנטציה בעבודה כי קשה לי
אני מוותר על קורס הדורש השתתפות פעילה בעבודה כי קשה לי
אני לא יוצא לדייטים כי קשה לי
אני לא הולך לריאיונות עבודה כי קשה לי

קשה. ככה זה אין מה לעשות.

אנשים! גם אם הטבע שלכם הוא נמנע, זהיר ומבויש, זה לא תירוץ להתנהג כך. עושים למרות שקשה. נלחמים, כי אפשר. כל הדברים האלה שקשה לכם לעשות, שמעיקים עליכם, שרובצים עליכם כמו ענן צהוב, אם לא תעשו אותם לא תחיו. חייבים לעשות, לא בגלל שזה קל, ולא בגלל הערך התרפויטי ולא משום שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר, אלא משום שאם לא תעשו את זה אתם מוותרים על החיים, אתם נעשים שקופים.

לא לעשות זה לחיות ללא זוגיות, בעבודה אפורה, ללא ריגושים, בלי חברים. ההקלה הזמנית וההימנעות מחרדה תקבור אתכם חיים בביצה של דיכאון.

אז מהי חרדה חברתית ואיך זה מרגיש?

הנה ניסיון נוסף להגדיר בצורה לא פורמלית מהי חרדה חברתית ואיך זה מרגיש בפנים: כתבה שפורסמה במגזין האינטרנט goodays: מה קורה לנו בפנים כשאנחנו חרדים חברתית.

קושי להחליט

שמעתי פעם שקושי להחליט החלטות קטנות הוא סימן למחלת נפש. כנראה שאני משוגע. קשה לי להחליט - אני תמיד מחפש את ההחלטה הנכונה. לא. יותר נכון - ההחלטה המושלמת. אבל מסתבר שבמקרים רבים אין כזאת. הדרך מתפצלת ואין שום דרך להחליט. לאיזה סרט ללכת? איזו מסעדה? מה לאכול? איזו סוכנות ביטוח? איזה טלפון? דרך איפה לסוע? איזה טאבלט לקנות?המון המון אפשרויות קטנות ועוד לא דיברנו על הגדולות: להתפטר? לקנות בית? להתחתן? להביא ילדים?  כל האפשרויות האלו מטריפות את דעתי. כל יום כל הזמן. אינספור של דרכים וכולן מסתיימות באפלה שאין לראות דרכה. אין שום יכולת להחליט. ככה נראה הגהנום של אדם אחראי.

אנליזה ואנליזה מחודשת היא הטבע של המופנם. אנחנו המחכים. אנחנו המתבוננים. אנחנו האיילה שלא ניגשת למעיין - האיילה שמחכה - אולי מסתתר שם נמר ואולי זאב? - נחכה ונראה. האבולוציה הביאה אותנו לכאן על שום טבענו הנשמר והיום, בעולם אנושי - דיגיטלי ומהיר - אנחנו נמעכים תחת העול של אינספור החלטות שכולן מסתמנות כסכנה. העליה האקספוננציאלית בצורך להחליט החלטות גרמה לנו להאט עד כדי קיפאון מפוחד. אם היינו איילה - היינו מתים כבר מצמא.

ואני שואל: איך מתמודדים עם עולם מהיר? להסתגל ולרוץ עם כולם? להנות ולחיות ולעבוד ולרקוד או לשתוק ולהירגע ולעצור ולוותר? שוב אותה דילמה: שקט או מלהיב. דיכאון או חרדה.

מאמר חדש: להתגבר על חרדה חברתית באמצעות אימפרוביזציה ותרגילי תאטרון

מאמר חדש: להתגבר על חרדה חברתית באמצעות אימפרוביזציה ותרגילי תאטרון.

המאמר מנסה לענות על השאלה למה אימפרוביזציה אפקטיבית כל כך בהתגברות על חסמים המאפיינים חרדה חברתית. 

ישנם מספר חוגי אימפרוביזציה בארץ ובכל חוג כזה תמיד תמצאו מעבר למצחיקנים, חולי במה ושחקנים בפוטנציה אחוז מסויים אנשים שהגיעו כדי להתגבר על פחד הקהל שלהם ולא מעט מאלו מתארים זאת כמהלך החשוב ביותר שעשו כדי להתגבר על חרדה חברתית.

במסגרת הקבוצות להתגברות על חרדה חברתית אנחנו עושים שימוש באימפרוביזציה כבר מספר שנים לא מועטות: התחלנו בצורה אינטואיטיבית - מתוך רצון לגוון וליצור עניין בתרגילי החשיפה כאשר עיקר הכוונה היתה התגברות על פחד קהל, אבל גילינו שאימפרוביזציה רלוונטית גם למה שבאמת מעניין את מי שסובל מחרדה חברתית: הרצון להתחיל להרגיש יותר נוח, פחות קפואים ופחות מודעים בתוך קבוצה, או מול אנשים אחרים. 

הסיבה לאפקטיביות של אימפרוביזציה בהתגברות על חרדה חברתית היא ככל הנראה האמונות והערכים שמתלווים לצורת אמנות זו שאינם טריוויאלים אך בעלי משמעות קריטית לסובלים מחרדה חברתית: 

אימפרוביזציה מפתחת ספונטניות וגמישות כנגד מוכנות ושקילות.

אימפרוביזציה מבקשת מאיתנו לוותר על ביקורת עצמית כנגד הפרפקציוניזם 

אימפרוביזציה מלמדת אותנו להקשיב להגיב ולשתף פעולה כנגד התכנסות והתמקדות בעצמי

אימפרוביזציה היא על להגיד כן להתלהב ולהתיילד כנגד הימנעות, זהירות וכובד ראש

אימפרוביזציה מלמדת אותנו לנסות, להיכשל ולאהוב את זה כנגד קבלת הכישלון בתסכול וכעס

מי שמצליח לאמץ לעצמו ולהפנים את ערכי האימפרוביזציה - צעד צעד ענק קדימה בדרכו למגר את החרדה חברתית מחייו.

קראו את המאמר השלם: להתגבר על חרדה חברתית באמצעות אימפרוביזציה ותרגילי תאטרון.