הרבה אנשים הסובלים מחרדה חברתית מדווחים על שימוש באלכוהול כדרך להשתחרר בסיטואציות חברתיות. הממסד הרפואי לא תומך בכך ואומר שאנשים עם חרדה חברתית נמצאים בסיכון מוגבר להתמכר לסמים ואלכוהול תוך נסיון לטפל בעצמם.
אקסטזי או MDMA מכונה לפעמים סם האהבה ואכן ידוע ביכולתו להוריד מחסומים ולפתוח אנשים לקשר. למי שסובל מחרדה חברתית נפתח צוהר לעולם חדש: לפתע כל המחסומים - כל המעצורים - כל הדברים שמנעו ממני להאמין ולבטוח באנשים - שמנעו ממני לאהוב כי פחדתי להיפגע - פתאום כל אלו נעלמו - האם ככה נראים החיים ללא חרדה חברתית? בלי פחד להאמין? עם יכולת לבטוח? עם יכולת לאהוב?
האם חרדה חברתית גם לא מאפשרת לנו לאהוב. באמת לאהוב. עד הסוף. עד כלות? אנחנו כל כך עסוקים בפחד להיפגע ובמגננה שגם עצם הסיבה והמשמעות לחיים נשדדת מאיתנו?
אם סם כמו אקסטזי הוא הפתרון, מה זה אומר? האם בסוף בסוף הכל כימיה. חומרים במוח? עם כל הנסיונות לשנות חשיבה. עם כל החשיפות שאבצע - האם בסוף, ביולוגית, אני פשוט יצור חרד וזה גורלי? איזה מחשבה איומה ומדכאת. לחרדה יש סיבה אבולוציונית. ביולוגית - יצור חרד הוא זהיר יותר - שורד יותר - פחות חשוף לאיומים ונזקים. האומללות שלי מבחינת האבולוציה היא הצלחה.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא רוצה להטיף לשימוש בחומרים פסיכוטרופים כגון אקסטזי כפתרון לבעיית החרדה שלכם. אל תלכו ותבלעו כדורים :). זכרו שאקסטזי כחומר ממריץ - ידוע גם בתור מעורר חרדה - ואנשים רגישים ולחוצים יכולים להגיע למצבים נפשיים קשים ביותר מתוך שימוש בחומר זה.
ישנם דיווחים גם על חומרים אחרים, פחות מסוכנים (כמו אוקסיטוצין למשל, חומר המופרש לאחר אורגזמה - או בנשים לאחר הלידה) שמעודדים קשר ואמון בין אנשים. אולי המחקר צריך ללכת לכיוון הזה במקום לעודד אנשים לשימוש בחומרים נרקוטיים.
בינתיים עד שהמחקר ימצא פתרון כנראה שנצטרך להשפיע על הפעילות המוחית שלנו בדרכים עקיפות וזהירות יותר: לשנות מחשבות - לשנות אמונות - להתנסות בחשיפות. עם סמים או בלי סמים - אם אתם רוצים לאהוב - אתם צריכים לקחת סיכון - לתת אמון ולהוריד מחסומים.
