ספונטניות

אני קורא על האדם הספונטני בספרו של ג'ונתן פוקס (acts of service) מייסד שיטת תאטרון הפלייבק ומקנא. ג'ונתן מזהה ארבעה סימנים שמגדירים ספונטניות והראשון בהם הוא חיוניות (vitality): "אדם חיוני הוא אדם שחי ללא עכבות וללא מעצורים. אדם חיוני מסוגל לבטא את עצמו בצורה ישירה ומעביר תחושה של חיות, הוא נע, הוא צוחק, הוא מפתיע הוא זוהר."

אני קורא ואומר לעצמי: כזה הייתי רוצה להיות

שלושת הסימנים הנוספים לספונטניות הם: שייכות (appropriateness), אינטואיטיביות,  ונכונות לשינוי (readiness for change)

שייכות (appropriateness) - הפעולה הנכונה בזמן הנכון - הפעולה הנכונה היא מושג קשה להשגה - הכוונה היא להתמסר לרגע - להיות ברגע - כמו שמנסחים זאת חכמי הזן: לאכול כשאתה אוכל, לישון כשאתה ישן. אנחנו - אפילו כשאנחנו מחרבנים - אנחנו קוראים כתבה בעיתון. האדם הספונטני לא היה עושה זאת. הוא היה מחרבן. מורנו, אבי הפסיכודרמה, שראה בספונטניות מושג מפתח בשיטת הטיפול שלו הגדיר ספונטניות כ"יכולת לבצע משימה ידועה בדרך חדשה או לבצע משימה חדשה בצורה נכונה".

אינטואיטיביות - תגובה שנראית בלתי צפויה אך מובנת מאליה - תגובה של מי שמחובר לדמיון ולתחושותיו האישיות ולרשותו קשר רחבה של אפשרויות ביטוי

נכונות לשינוי (readiness for change) - לקבל את חוסר הסדירות של החיים ולהגיב בצורה דינמית. לקבל את העובדה שאין לדעת את שצופן העתיד ולשמוח בכך - לראות בעתיד הרפתקה ולקבל את פניה בהתלהבות.

מיהיי ציקסנטהיי ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית - זרם בפסיכולוגיה המתמקד במה שגורם לנו לאושר (בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית שמתמקדת בפתולוגיה ובסבל) - מדבר על חווית זרימה - "מצב שבו אנשים שקועים כל-כך בפעילות עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם; החוויה עצמה מהנה כל-כך עד שימשיכו בה אפילו במחיר כבד, לשם העשייה בלבד" - חווית הזרימה היא חוויה של ספונטניות - היא מוכרת לכל מי ששקוע ביצירה - מתענג עליה ושוכח לרגע מעתיד ומעבר - זוהי חוויה חזקה של משמעות. היא מוכרת ליוצרים - אבל גם לכל אדם. ציקסנטהיי אומר אנשים הם מאושרים במידה הרבה ביותר כאשר הם במצב "זרימה".

תאטרון פלייבק, זן, פסיכולוגיה חיובית, פסיכודרמה - שיטות רבות אבל כולן נראה שכולן משתוקקות בצורה זו או אחרת לאותה חוויה חמקמקה של ספונטניות, מאמינות שהיא המפתח לחיים אותנטיים וטובים יותר ומתייחסות אליה כאל אידיאל שראוי לשאוף אליו.

קשה להגדיר ספונטניות, אין תרגום ראוי לשמו של המושג לעברית, במילון ההגדרה היא על דרך השלילה: ללא תכנון מראש. אולי לחיות בהווה? התרגומים האלו מצמצמים ולא מספקים.

למרות שאני מגדיר את עצמי כאדם מופנם (ואולי דווקא משום כך) אני מזהה את עצמי כאדם חופשי במחשבתו, חסר מעצורים, מסוגל לשינויים, יצירתי, ואינטואיטיבי - במובנים רבים אני כן ספונטני - הבעיה שלי היא שהיכולות האלו מתפוגגות או נחלשות במרחב החברתי - אז הנוקשות משתלטת עלי. אני חושב שאם הייתי יכול לרגע לחוות קשר אנושי כמשחק אסתטי, כחוויה יצירתית, כחוויה ספונטנית - אהיה משוחרר. ואם אוכל להכליל את החוויה הזאת אהיה חופשי גם בחברה. אנשים יהיו אז עבורי הזדמנות ולא איום. אז אוכל לומר לעצמי שנרפאתי.

מה שבעצם הייתי רוצה זו קבוצה שבה ניתן יהיה לחוות ספונטניות ויצירתיות בקונטקסט חברתי. חוויה כזאת אני מאמין תאפשר לשקול ולהעריך מחדש אמונות והרגלי חשיבה. חוויה כזאת יכולה לשנות זווית ראיה ולייצר שינוי פונדמנטלי בעמדה הראשונית של כל משתתף בקבוצה מול העולם ובתפיסה שלהם את האחר.

האם מים שקטים היא קבוצה שכזאת? אני מצייר כאן אידיאל שקשה להשגה, אבל מים שקטים כן מכוונת את עצמה לשם וכן, המטרה שלנו יכולה להיות מוגדרת כניסיון לבטא את עצמנו באופן ספונטני בכל המובנים שתוארו כאן.

בין חרדה חברתית להפרעת חרדה חברתית – האם חרדה חברתית היא בעיה נפשית, בעיה חברתית או אופי

הפרעת חרדה חברתית היא מושג פסיכולוגי שהחל לצבור עניין אי שם בשנות ה-80 והמשיך לצבור תאוצה בשנות האלפיים. כיום יותר ויותר אנשים מאובחנים עם חרדה חברתית והמושג מוצא את דרכו כמטבע לשון לשפת הדיבור. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חרדה חברתית. האם כל מי שסובל מחרדה חברתית סובל מהפרעת חרדה חברתית?

עם חדירתו של המושג חרדה חברתית לתוך שפת הדיבור אי אפשר יותר להתייחס לחרדה חברתית כהפרעה פסיכולוגיות בלבד, חרדה חברתית הרחיבה את גבולותיה אל מחוץ לתחום הפסיכולוגיה וכעת אפשר להתייחס לחרדה חברתית גם כחוויה קיומית/סוציולוגית.

כחוויה קיומית סוציולוגית ניתן להגדיר חרדה חברתית כך: חרדה חברתית היא מצב קיומי של אדם רגיש ומופנם בחברה שמקדשת מוחצנות ומתייגת מופנמות כפגם.  הסטנדרטים החברתיים העכשוויים לא מחבקים את אלו מאיתנו שנוטים למופנמות ורגישות. העולם המודרני הוא צעקני מהיר וחברתי ומעודד את כל מי שאינו כזה לראות את עצמו כפגום. אתה "צריך" שיהיו לך 1000 חברים בפייסבוק, אתה "צריך" להתגבש עם חבריך לעבודה, לצאת , לכבוש, לזיין. לשבת עם התה והלימון והספרים זה בהחלט כבר לא מספיק טוב. החברה אומרת לנו שהמבט שלנו צריך להיות מופנה החוצה ושמבטם של האחרים צריך להיות מופנה אלינו. מי שבאופיו הוא שקט מצד אחד ומצד שני מפנים את המסר הזה יסבול מסתירה פנימית שתביא אותו להתבייש ולכעוס על עצמו - זוהי חרדה חברתית

הפסיכולוגיה מגדירה הפרעת חרדה חברתית כחשש או פחד שתיגרם לנו השפלה, מבוכה או ביקורת. דוגמאות יכולות להיות לדבר לפני קהל, מול הבוס, בדייט, בריאיונות עבודה. חרדה חברתית יכולה להתבטא בקושי למצוא בני זוג, בבדידות חברתית ובקשיים בלימודים ובעבודה. אבל האם כל מי שהוא קצת יותר מופנם מאחרים ושלוקח לו יותר זמן "להתחמם" בחברה סובל מהפרעה נפשית?

ה DMS – התנ"ך של הפסיכולוגים מונה מעל 300 הפרעות ומחלות נפש. הפרעת נפש כפי שהיא מוגדרת ב DMS , היא למעשה שורה של סימפטומים המאוגדים תחת כותרת אחת. בניגוד למחלות פיסיות, חרדה חברתית והפרעות נפש ככלל לא מאובחנות באמצעות סמן ביוכימי כלשהו. אבל זה לא אומר שהפרעות לא קיימות: גם איידס היא תסמונת ולקח זמן בטרם אובחן הגורם הביולוגי לאיידס (נגיף ה HIV) – אז העובדה שאין סמנים ביולוגים המסייעים לאבחנה לא אומרת שהפרעת חרדה חברתית לא קיימת.

השאלה היא בעצם מתי טבע מופנם וביישנות עוברים קו מסוים שאחריו ניתן לאבחן הפרעה נפשית כמו הפרעת חרדה חברתית. התשובה היא מורכבת וברור שלא מדובר בקו אלא באזור אפור ורחב.

לפעמים ההפרעה התפקודית היא נרחבת וברורה ואז האבחון קל: אם חרדה חברתית מונעת ממך למצוא עבודה (כי אתה נמנע מריאיונות), אם חרדה חברתית מונעת ממך למצוא בן/בת זוג (כי אינך עומד במתח הכרוך בדייט או אינך מסוגל ליזום פגישה למטרות רומנטיות), אם חרדה חברתית מונעת ממך חיי חברה (משום שהמתח הכרוך בכל פגישה חברתית הוא גדול מידי) אז ברור למדי שאתה סובל מחרדה חברתית. 
אבל אם אלו הקריטריונים לאבחון חרדה חברתית – אז ככל הנראה אנחנו ניצבים בפני מגפה של יתר איבחון – מעט מאלו המאובחנים כסובלים מהפרעת חרדה חברתית באמת נמצאים במקום התפקודי הזה.

יש גם את מי שאינו נמנע אבל עדיין ביישנות ומופנמות גורמים לו לסבל: ישיבות צוות בעבודה גורמות לו מתח, הוא פגש את בת זוגו באתר הכרויות ומעולם לא העז "להתחיל" עם בחורה. יש לו חברים – אבל קשה לו ליצור קשרים חדשים ולפנות לאנשים חדשים. החיים החברתיים שלו מצומצמים ובניגוד למופנמים אחרים הוא מרגיש שהוא מפסיד משהו שהוא לא חי את חייו עד תומם. הוא מסתכל באחרים בקנאה. נראה לו שהחיים שלו יבשים ומשעממים ושלהם תוססים ומלאי עניין. האם אדם כזה סובל מחרדה חברתית? אולי הוא "סתם" ביישן שמתבייש במופנמותו.

במציאות רבים מהסובלים מחרדה חברתית בעצם מתקשים לקבל את אופיים המופנם. אם החברה היתה יותר סובלנית ומקבלת כלפי מופנמות פחות אנשים היו סובלים מחרדה חברתית. אם זו לא היתה בושה להיות שקט היינו רואים פחות אבחונים של חרדה חברתית. הגינוי של התכונה הוא שיוצר את המצוקה ולא התכונה עצמה.

מנהיגות שקטה - על אנשים קולניים ואפליית המופנמים

אני עובד כבר שנים לא מעטות כמהנדס תוכנה, עם חיבה לא מועטה למקצוע. למרות הדימוי האפרורי משהו - תמיד זיהיתי בעבודת היום-יום של המתכנת יצירתיות. לאט לאט כשהשנים עוברות עובדים צעירים מפנים אלי מבט תוהה - איך זה שאתה עדיין באותה עמדה שממנה התחלת. למה (עדיין) אינך ראש צוות? יש לכך סיבות אישיות שונות אבל כרגע אני רוצה לתת את הדעת למה שאני מכנה אפליית המופנמים.

העניין הוא כזה - אנשים שקטים נתפסים אקסיומטית ואפריורית כבלתי כשירים לניהול. כשהם כן מגיעים לניהול - הם השונים ויוצאי הדופן - הם לא הבחירה הראשונה. כמו קבוצות מיעוט אחרות הם זקוקים לשילוב של הזמן הנכון - המקום הנכון - מנהל בכיר שמאמין בהם וכישורים יוצאי דופן באופן יחסי על מנת לסלול את דרכם בהיררכיה הארגונית.
האקלים התרבותי שאנחנו פועלים בו מזהה מוחצנות ואגרסיביות כתנאי סף לניהול.

סוזן קיין כותבת בספרה "שקט":
"בהנחה שלאנשים שקטים ואנשים קולניים יש פחות או יותר את אותו מספר של רעיונות טובים (ורעים), מדאיג אם הקולניים והמשכנעים הם המנצחים תמיד. פירוש הדבר שהרבה רעיונות גרועים מנצחים בעוד שרעיונות טובים מושתקים. אבל מחקרי דינמיקה קבוצתית מראים שזה מה שקורה. אנחנו חווים את הדברנים כחכמים יותר מאשר הטיפוסים השקטים - גם אם הציונים הממוצעים ומבחני הכניסה לאוניברסיטה ותוצאות מבחני האינטליגנציה מראים שתפיסה זו שגויה. אנחנו רואים בדברנים מנהיגים. ככל שאדם מדבר יותר כך אחרים בקבוצה נוטים להתחשב בדבריו, כלומר הוא צובר כוח ככל שהפגישה מתקדמת."

אני יכול להעיד שישיבות עבודה בהן השתתפתי הן כאלה - מנצח מי שמדבר יותר - מי שחזק יותר - מי שכריזמטי יותר. משקלו של הטיעון האובייקטיבי הוא כמעט חסר חשיבות. אם אתה הססן וביקורתי כלפי הרעיונות שלך עצמך. אם אינך דוהר בשכנוע עצמי הסיכוי שהרעיונות שלך ישמעו או יישקלו נמוך עד שואף לאפס.

קיין כותבת בספרה: "יש אנשים המוצבים בעמדות סמכותיות מפני שהם מטיבים לדבר אבל חסרים רעיונות טובים... קל להתבלבל בין כושר מלל לבין כישרון... מישהו נראה כמו פרזנטור טוב, אדם נוח לבריות והתכונות האלה מתוגמלות"

ביישנות יכולה להיות יתרון

השבוע התפרסמה כתבה מתורגמת בעתון הארץ: האבולוציה מוכיחה: ביישנות יכולה להיות יתרון.
בכתבה דוגמאות מעולם הטבע של התנהגות ביישנית/זהירה/מופנמת ולעומתה התנהגות נוטלת סיכונים מוחצנת. הטענה: במצבים מסויימים ביישנות היא יתרון.

האבולוציה איננה הישרדות החזקים כפי שנאמר בטעות בעברית: מדובר בהישרדות המתאימים (survival of the fittest), העובדה שלאותה תכונה ביטויים שונים אינה מקרית: אנחנו רואים אנשים בגבהים שונים, ועם מבנה גוף שונה, צורת שיער וצבע עור שונים והסיבה לכך היא מנגנון בסיסי של האבולוציה המכונה וריאביליות - גיוון. ולמה הגיוון הזה חשוב? כי הסביבה יכולה להשתנות ויתרון בסביבה אחת יכול להיות חיסרון במקום אחר. כך גם הציר מופנמות - מוחצנות. בסיטואציות מסויימות עדיף לקחת סיכון ובאחרות עדיף להיזהר.

למרות שהחברה המערבית בחרה לקדש את המוחצנים ובכך מייצרת סביבה עוינת למי שבאופיו שקט ומופנם יותר, מחקרים שונים קושרים יכולות ספציפיות גבוהות יותר בקרב השקטים והזהירים. מדובר ביכולות ותכונות כמו היכולת להעמיק, להבחין בפרטים, שיקול דעת, רצינות, אחריות ויצירתיות. לא מעט אמנים ומדענים נחשבים לטיפוסים מופנמים. להרהר,  להתבונן, להרגיש ולבטא את המתחולל בלב כל אלו תכונות שנמצא יותר בקרב המופנמים. אנשים כמו אלברט איינשטיין, דרווין, שופן, וגנדי נחשבים לטיפוסים מופנמים ושקטים.

הכלכלה העולמית עברה טלטלה עזה בשנים האחרונות ויתכן שלא מעט בזכות כל אותם נוטלי סיכונים מוחצנים שאמרו יהיה בסדר, כי הם לא פחדו להמר על העתיד של כולנו - המוחצנים נמשכים לנטילת סיכונים ובו זמנית גרועים מאוד בהערכה של סיכונים. האם לא היה עדיף לו בקרב כל אותם נותני ההלוואות והממנפים למיניהם היה יושב חנון זהיר ומפוחד?

בחברות שונות מהחברה המערבית, המופנמים והשקטים נחשבים למנהיגים רצויים. תכונות כמו כובד ראש, רצינות, ענייניות, ואכפתיות הן תכונות רצויות למנהיג. האם לא הגיע הזמן לשקול מחדש את נהיית הלב שלנו אל חסרי המורא וחסרי האחריות?