אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל בני אדם טובים, רגישים ובעלי מוסר וכל זה נכון. נכון, אבל לא מספיק. כי יותר מידי פעמים אנחנו משתמשים בכך שאנחנו רגישים מידי כתירוץ להימנעות ולהתבוססות הרגילה שלנו בבריכת הדיכאון והמרמור.
אני נשאר במיטה במקום לנוע כי קשה לי
אני לא נרשם ללימודים כי קשה לי
אני לא מכין פרזנטציה בעבודה כי קשה לי
אני מוותר על קורס הדורש השתתפות פעילה בעבודה כי קשה לי
אני לא יוצא לדייטים כי קשה לי
אני לא הולך לריאיונות עבודה כי קשה לי
קשה. ככה זה אין מה לעשות.
אנשים! גם אם הטבע שלכם הוא נמנע, זהיר ומבויש, זה לא תירוץ להתנהג כך. עושים למרות שקשה. נלחמים, כי אפשר. כל הדברים האלה שקשה לכם לעשות, שמעיקים עליכם, שרובצים עליכם כמו ענן צהוב, אם לא תעשו אותם לא תחיו. חייבים לעשות, לא בגלל שזה קל, ולא בגלל הערך התרפויטי ולא משום שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר, אלא משום שאם לא תעשו את זה אתם מוותרים על החיים, אתם נעשים שקופים.
לא לעשות זה לחיות ללא זוגיות, בעבודה אפורה, ללא ריגושים, בלי חברים. ההקלה הזמנית וההימנעות מחרדה תקבור אתכם חיים בביצה של דיכאון.
