יום שישי, 8 בנובמבר 2013

קשה לי זה לא תירוץ

אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל בני אדם טובים, רגישים ובעלי מוסר וכל זה נכון. נכון, אבל לא מספיק. כי יותר מידי פעמים אנחנו משתמשים בכך שאנחנו רגישים מידי כתירוץ להימנעות ולהתבוססות הרגילה שלנו בבריכת הדיכאון והמרמור.

אני נשאר במיטה במקום לנוע כי קשה לי
אני לא נרשם ללימודים כי קשה לי
אני לא מכין פרזנטציה בעבודה כי קשה לי
אני מוותר על קורס הדורש השתתפות פעילה בעבודה כי קשה לי
אני לא יוצא לדייטים כי קשה לי
אני לא הולך לריאיונות עבודה כי קשה לי

קשה. ככה זה אין מה לעשות.

אנשים! גם אם הטבע שלכם הוא נמנע, זהיר ומבויש, זה לא תירוץ להתנהג כך. עושים למרות שקשה. נלחמים, כי אפשר. כל הדברים האלה שקשה לכם לעשות, שמעיקים עליכם, שרובצים עליכם כמו ענן צהוב, אם לא תעשו אותם לא תחיו. חייבים לעשות, לא בגלל שזה קל, ולא בגלל הערך התרפויטי ולא משום שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר, אלא משום שאם לא תעשו את זה אתם מוותרים על החיים, אתם נעשים שקופים.

לא לעשות זה לחיות ללא זוגיות, בעבודה אפורה, ללא ריגושים, בלי חברים. ההקלה הזמנית וההימנעות מחרדה תקבור אתכם חיים בביצה של דיכאון.

יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

אז מהי חרדה חברתית ואיך זה מרגיש?

הנה ניסיון נוסף להגדיר בצורה לא פורמלית מהי חרדה חברתית ואיך זה מרגיש בפנים: כתבה שפורסמה במגזין האינטרנט goodays: מה קורה לנו בפנים כשאנחנו חרדים חברתית.



יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

קושי להחליט

שמעתי פעם שקושי להחליט החלטות קטנות הוא סימן למחלת נפש. כנראה שאני משוגע. קשה לי להחליט - אני תמיד מחפש את ההחלטה הנכונה. לא. יותר נכון - ההחלטה המושלמת. אבל מסתבר שבמקרים רבים אין כזאת. הדרך מתפצלת ואין שום דרך להחליט. לאיזה סרט ללכת? איזו מסעדה? מה לאכול? איזו סוכנות ביטוח? איזה טלפון? דרך איפה לסוע? איזה טאבלט לקנות?המון המון אפשרויות קטנות ועוד לא דיברנו על הגדולות: להתפטר? לקנות בית? להתחתן? להביא ילדים?  כל האפשרויות האלו מטריפות את דעתי. כל יום כל הזמן. אינספור של דרכים וכולן מסתיימות באפלה שאין לראות דרכה. אין שום יכולת להחליט. ככה נראה הגהנום של אדם אחראי.

אנליזה ואנליזה מחודשת היא הטבע של המופנם. אנחנו המחכים. אנחנו המתבוננים. אנחנו האיילה שלא ניגשת למעיין - האיילה שמחכה - אולי מסתתר שם נמר ואולי זאב? - נחכה ונראה. האבולוציה הביאה אותנו לכאן על שום טבענו הנשמר והיום, בעולם אנושי - דיגיטלי ומהיר - אנחנו נמעכים תחת העול של אינספור החלטות שכולן מסתמנות כסכנה. העליה האקספוננציאלית בצורך להחליט החלטות גרמה לנו להאט עד כדי קיפאון מפוחד. אם היינו איילה - היינו מתים כבר מצמא.

ואני שואל: איך מתמודדים עם עולם מהיר? להסתגל ולרוץ עם כולם? להנות ולחיות ולעבוד ולרקוד או לשתוק ולהירגע ולעצור ולוותר? שוב אותה דילמה: שקט או מלהיב. דיכאון או חרדה.




יום שבת, 5 באוקטובר 2013

מאמר חדש: להתגבר על חרדה חברתית באמצעות אימפרוביזציה ותרגילי תאטרון

מאמר חדש: להתגבר על חרדה חברתית באמצעות אימפרוביזציה ותרגילי תאטרון.

המאמר מנסה לענות על השאלה למה אימפרוביזציה אפקטיבית כל כך בהתגברות על חסמים המאפיינים חרדה חברתית. 

ישנם מספר חוגי אימפרוביזציה בארץ ובכל חוג כזה תמיד תמצאו מעבר למצחיקנים, חולי במה ושחקנים בפוטנציה אחוז מסויים אנשים שהגיעו כדי להתגבר על פחד הקהל שלהם ולא מעט מאלו מתארים זאת כמהלך החשוב ביותר שעשו כדי להתגבר על חרדה חברתית.

במסגרת הקבוצות להתגברות על חרדה חברתית אנחנו עושים שימוש באימפרוביזציה כבר מספר שנים לא מועטות: התחלנו בצורה אינטואיטיבית - מתוך רצון לגוון וליצור עניין בתרגילי החשיפה כאשר עיקר הכוונה היתה התגברות על פחד קהל, אבל גילינו שאימפרוביזציה רלוונטית גם למה שבאמת מעניין את מי שסובל מחרדה חברתית: הרצון להתחיל להרגיש יותר נוח, פחות קפואים ופחות מודעים בתוך קבוצה, או מול אנשים אחרים. 

הסיבה לאפקטיביות של אימפרוביזציה בהתגברות על חרדה חברתית היא ככל הנראה האמונות והערכים שמתלווים לצורת אמנות זו שאינם טריוויאלים אך בעלי משמעות קריטית לסובלים מחרדה חברתית: 

אימפרוביזציה מפתחת ספונטניות וגמישות כנגד מוכנות ושקילות.
אימפרוביזציה מבקשת מאיתנו לוותר על ביקורת עצמית כנגד הפרפקציוניזם 
אימפרוביזציה מלמדת אותנו להקשיב להגיב ולשתף פעולה כנגד התכנסות והתמקדות בעצמי
אימפרוביזציה היא על להגיד כן להתלהב ולהתיילד כנגד הימנעות, זהירות וכובד ראש
אימפרוביזציה מלמדת אותנו לנסות, להיכשל ולאהוב את זה כנגד קבלת הכישלון בתסכול וכעס

מי שמצליח לאמץ לעצמו ולהפנים את ערכי האימפרוביזציה - צעד צעד ענק קדימה בדרכו למגר את החרדה חברתית מחייו.

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

איך להיות מעניין

מה גורם לאנשים להתעניין בנו? מה עושה שיחה מעניינת? מה הופך סיפור למעניין?

קית' ג'והנסטון - במאי ומורה לאימפרוביזציה אומר שבניגוד למה שמקובל לחשוב זו לא העלילה שעושה סיפור למעניין  אלא השינוי שהדמויות עוברות במהלכו, ובמדוייק יותר: התגובה של דמות א' לדמות ב'. השינוי זה מה שמעניין ושינוי רגשי מעניין אפילו יותר. אנשים מחווטים להתעניין בשינויים. אם אין שינוי אין עניין: אישה סוטרת לרעותה ברחוב - אנחנו מקשיבים ומסתקרנים - הן ממשיכות לריב ותוך דקה שתיים אנחנו מאבדים עניין. הן מתנשקות. תשומת הלב שלנו חוזרת אליהן. זה השינוי.

אם אנחנו רוצים להיות מעניינים - עלינו לאפשר למישהו אחר להשפיע עלינו - להגיב - לצחוק, להתעצב, להסתקרן. זה הכל.

אז למה אנחנו לא עושים את זה? פחד. הפחד להיתפש כחלשים: המוכנות לתת לאדם אחר להשפיע עלינו נתפשת כחולשה ואנחנו לא רוצים שיחשבו שאנחנו חלשים ואנחנו לא רוצים גם לחשוף חולשה. אם אסטרטגיית ההתנהגות שלנו היא אסטרטגיית ההתנהגות של איילה - אנחנו קופאים על מקומנו בהתרעה של איום מדומה או קיים - לא זזים - מקווים שלא יבחינו בנו. השעמום חוסר התזוזה והקיפאון הוא מנגנון הישרדותי. כדי להיות מעניינים אנחנו צריכים להתגבר עליו.

בחברת אנשים שגורמים לי אי נוחות, אני תמיד מסודר יותר, מבוקר יותר, מנומס יותר. אם הבוס שלי מספר בדיחה אני מגיב בצחוק מנומס. כשחבר מספר בדיחה אני עלול לצחוק בצורה בלתי נשלטת. כאדם בוגר החברה מצפה ממני (או שנדמה לי שהחברה מצפה ממני) להיות בשליטה, צפוי, קר רוח, שקט. מתי מותר לי להשתחרר? עם חברים קרובים, כשאני שתוי, כשאני מסומם. לפעמים אפשר לחשוב שזה לא האלכוהול שמשחרר אנשים וגורם להם לרקוד להביע רגשות ולהתנהג קצת בטרוף - אלא עצם הרשות לנהוג כך - "זה לא אני - אני פשוט שיכור"

אם אתם רוצים להיות מעניינים - הרשו לאדם שמולכם להשפיע עליכם.

יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

מסיבות

כשהייתי בן 15 התגובה האוטומטית שלי למסיבות היתה התנגדות. מסיבה היתה התגלמות הזיוף: רעש. מוסיקה גרועה. ריקודים שפירשתי אותם כך: אם אתם כל כך רוצים להזדיין למה אתם עושים בכאילו. כל המשחק המאולץ הזה של בנים בנות בגיל ההתבגרות היה נראה לי מכוער ופתטי וממש לא התכוונתי להשתתף בו. נשארתי טהור מכל זה. נשארתי גם תמים ותינוק.
לא שהמחשבות שלי היו חסרות ביסוס, אבל את המשחק החברתי צריך ללמוד ומתחילים בצעדים מהוססים ומגושמים של טינאייג'רים - כשאתה לא מוכן לטעות ולא מוכן להיות פתטי ולא מוכן להיחשף ולטעום ממה שיש לעולם להציע - אתה נשאר מאחור. ואני עם המחשבות שלי ויתר המודעות העצמית והרציונליזציות האלה שנולדו מתוך הפחד הגדול של "ומה אם אף-אחד-לא-יאהב-אותי-ואף-אחד-לא-ירצה -אותי" נשארתי מאחור בגדול. בעצם דחקתי את עצמי לפינה חברתית - מהר וביעילות לפני שמישהו יחשוב על כך בעצמו. קברתי את עצמי. נעלתי וזרקתי את המפתח החוצה.
היום אני עדיין יכול להזדהות ולראות את חכמת הילד שהייתי. במסעדות ובארים עדיין המוסיקה רועשת מידי עבורי. כן, הדחייה האינסטינקטיבית שלי היתה לגיטימית. אבל הייתי גם אוויל ופחדן - כי לא דוחים משהו לפני שמתנסים בו ובטח לא בגיל שכל המהות שלו זה לפתוח את הראש והידיים והנשמה ולקבל כל מה שרק אפשר. את הסלקציה יכולתי לדחות ליום אחר.
האם למדתי משהו? ביום רביעי, כשהייתה מסיבה על הגג בעבודה - האם הלכתי? לא. אמרתי לעצמי שאני עייף ואין לי כוח לזה. שזה מפתיע אותי שאנשים נהנים מסוג הבילוי הזה. אז מה, הייתי צריך ללכת בתור חשיפה? רק כדי לראות שאני יכול? בחרדה חברתית לפעמים יש את הדילמה הזאת שמהותה היא שאינך יודע אם הסיבה שאינך רוצה משהו היא משום שבכנות אין לך עניין בו או שאתה פשוט מפחד. לא תמיד אפשר לדעת.

תרגילי חשיפה - מסיבה וחרדה חברתית

יום שישי, 2 באוגוסט 2013

לא לוותר

"לא מוותר כי אני לא מהחנונים 
לא מוותר ולא פוחד מהסיכונים 
לא מוותר לא מוותר"


להתמודד עם חרדה חברתית זה קצת כמו לעשות דיאטה - דרוש כוח רצון. דרושה משמעת. לא לוותר. אם היום נשברת וברחת מהמסיבה, אם הלכת לאכול לבד כי לא היה לך כוח להתמודד עם המתח שכרוך בשהות עם החברים לעבודה, אם התחמקת מארוחה משפחתית, אם אמרת לא לדייט עם בחור שמוצא חן בעינייך - לא נורא - להמשיך הלאה - לא לוותר. המשקל המצטבר של כל אמירות ה"כן" יכריע את הכף. לא לוותר. 
הנטייה הטבעית שלנו היא לקיפאון - כמו תנין בשמש - לצפות בנעשה מבעד לשריון כבד. אבל כשתנין רוצה הוא מסוגל לזריזות מרשימה - תנין רעב נע במהירות. הנסיגה של היום היא המתנה לטרף. עוצמה שקטה שמחכה להזדמנות.

לא לוותר